שחיתות זה יופי / דור ברק

מרוב המבוכה מכך שכל קסאם כמעט נופל בשטח פתוח המצאנו לנו את נפגעי החרדה

יופי הוא תכונה של אובייקט שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. על פי רוב, היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים. ואכן, איך אפשר שלא להסתכל על דמותה של החברה הישראלית כאובייקט שמרגיש נעים ומושך? יש לנו צבא חזק, צבא שמגן על תושבי שדרות מפני קסאמים אבל ממשלה שלא מגנה עליהם מפני אבטלה, וזה וואחאד איזון. אם תשאל כל תושב שם מה הבעיה הכי קשה אצלו הוא לא יגיד קסאמים, הוא יגיד שאין לו כסף לאכול, ואין פרנסה. לזה קשה לדאוג, אבל אפשר לדאוג לכך שארבעה מיליארד שקלים שאפשר היה להשקיע באיזור בחינוך ותעסוקה יועברו למטרה אחרת: שיטוח עזה. בוא נראה להם מי אנחנו וכמה שאנחנו דואגים לתושבים שלנו. בוא ניצור עוד משפחות שסועות ברצועה המקוללת הזאת ונגדל עוד דור של שאהידים, אבל בוא נעשה אותו זועם יותר. כזה שיתפוצץ לנו בפרצוף בזמן הקרוב כי אין לו יותר מה להפסיד, ולא שהיה לו קודם. אז כשמסתכלים על זה ככה זה מרגיש נורא מאוזן, סימטרי כמעט. מרוב המבוכה מכך שכל קסאם כמעט נופל בשטח פתוח המצאנו לנו את נפגעי החרדה. 1200 הרוגים ואלפים רבים של פצועים בצד שלהם לעומת 20 הרוגים ואלף פצועים אצלנו, כמעט סימטרי לא? אתם לא מרגישים את היופי? גם לא ש-999 מתוך האלף האלה בעצם כולה נכנסו לפאניקה? ממתי מישהו סופר היסטריה ומגדיר אותה כפציעה שוות ערך לפציעות פיזיות, מוחשיות בצד בשני? לא מריח לכם כמו פרופגנדה עלובה בשקל תשעים שמריצים עלינו כדי שלא נרגיש לא נעים? חשבתם כמה נפגעי חרדה יש אצל הפלסטינים? כמה מיליונים שם חיים בגיהנום מתמשך שהפך עכשיו לארמגדון מוחלט? חס וחלילה. אצלהם אין ערך לחיי אדם הרי, הם משתמשים בילדים כמגן אנושי, אין להם רגשות, הם רוצים להרוג אותנו, לגרש אותנו מפה. לגרש כמו שאנחנו גירשנו אותם. אלימות מתחילה מבחוץ, עוברת פנימה ויוצאת החוצה מחוזקת ומנומקת. העם שלנו נרדף מאז הקונספציה שלו בערך ונשבר לנו לספוג את זה. למרות הכל אנחנו צריכים להיות ערים לזה, להבין את המשמעות של זה ולפעול בהתאם. הדוקטור הזה משיבא שהרגנו לנו 3 בנות ופצענו עוד 2 קשה, הבכי שלו בקו הטלפון גמר אותי. יש שם מלא משפחות שאיבדו הכל. איך אפשר להחלים מדבר כזה? איך אנחנו בתור עם שעבר שואה ורדיפות לא מצליח להפנים שאנחנו פועלים בשיטת הילד המוכה שהופך לאב מכה. סגרנו אותם בכלא הכי גדול בעולם ונתנו להם לתסוס. התסיסה הזאת מתפוצצת ואין מה לעשות נגדה, עד שלא נגיע להסכם מדיני, עד שלא נדבר נמשיך לחיות פה במציאות מסוייטת, אבל כזו שיש בה איזון. אנחנו פגועי חרדה, לא? בוא נגרום גם להם לפחד.

ראש ממשלה עשיר / אסף יוגב

תמיד נעדיף את אותם אנשים...ביבי, אולמרט, ברק, ציפי, פואד. אותם אנשים, בכסאות שונים, בסגנונות אחרים ותחת ססמאות זהות. לכל אחד מהם שק עצום של זבל על הגב. אם יבוא בחור חדש לשכונה, אחד כזה בלי שקים, כולנו נחשוש ממנו ישר וממה שהוא מסתיר.

שחיתות. אפשר לכתוב על זה כל כך הרבה ביקורות, האשמות ותלונות. אף אחד לא מדבר על פתרון! ולדעתי הוא הכי פשוט בעולם.
בבחירות הבאות אני אצביע למועמד הכי עשיר, כזה שכסף ממש לא מעניין אותו. אחד שיש לו כבר מלא דירות בת"א, ולאחרונה רכש מספר איים בקריבים. רק אדם כזה לא יהיה מושחת. בשביל מה לו?!
בבחירות האחרונות לראשות העיר שמחתי על ההזדמנות להחליף את האדם שינהל את עירי בבחור צעיר ושאפתן. אמרתי לעצמי: זמן אובמה. כן, אנחנו יכולים. שינוי עולמי ועוד כל מיני קלישאות אחרות.
בנוסף חיזקה את עמדתי העובדה שלפני כמה שנים ראש עירי נאשם במספר פרשות שחיתות, שמועות על הטרדות, איומים ומכירת מכרזים. אין לי ספק שמעמדו הכלכלי גם השתפר משמעותית בשנים האחרונות... לעזאזל, כנראה שמשלמים טוב לראש עיר.
בהזדמנות הראשונה, בארוחה משפחתית, מיהרתי להביע את דעותי וציפיתי לתמיכה מלאה מהוריי, שחינכו אותי לנקיון כפיים, לשמירה על החוק ועל כבוד האדם. אך אבי מיהר להכריז כי השנה הוא בוחר באותו ראש עיר מושחת. “זה שגנב?!" התרעמתי, “זה שמכר ושיחד?” אבי ניסה להרגיע אותי ולהסביר כי הוא יודע על כל מעלליו של האדון. “מה שמפחיד אותי זה מה שאני עוד לא יודע על המועמד השני" הוא אמר.
הבנתי שאבי הרים ידיים ושהוא מעדיף ראש עיר כזה שהוא יודע עליו הכל, לא משנה כמה זה גרוע. עצם הידיעה מרגיעה אותו. ככה זה. נהפכנו לעם פרנואידי עם השנים וככזה אנחנו פוחדים משינוי אמיתי. לנו אין אובמה וגם לא יהיה. תמיד נעדיף את אותם אנשים...ביבי, אולמרט, ברק, ציפי, פואד. אותם אנשים, בכסאות שונים, בסגנונות אחרים ותחת ססמאות זהות. לכל אחד מהם שק עצום של זבל על הגב. אם יבוא בחור חדש לשכונה, אחד כזה בלי שקים, כולנו נחשוש ממנו ישר וממה שהוא מסתיר.
אני מציע פתרון אחר מאבי. בוא נצביע למישהו עשיר, כזה שאי אפשר לקנות כי הוא ממש יקר. יותר מזה, אני מציע לעלות את שכרם של חברי הכנסת מכמה עשרות האלפים שהם עושים לכמה מיליונים. אולי ככה הם יפסיקו לחשוב על כסף ורווח אישי כל הזמן ויתחילו אשכרה לעשות משהו. אני מבטיח שאם כל ח"כ ירוויח עשרה מליון שקל בשנה + בונוסים נכבדים על הישגים מדיניים, תוך שנה אנחנו בשלום על כל האויבים שלנו, מחזיקים בכיף דרכון אירופאי ואפילו מסתובבים ברחובות בביטחה.

תלמדו מעופר / אורי רומנו

כל אחד מוזמן לבצע כל פשע שהוא מעוניין, לרצות את עונשו, להשתחרר, ולהתמנות למחרת לכל תפקיד בו יחפוץ

ב-1977 נחשד שר הבינוי והשיכון אברהם עופר במעשי שחיתות בחברת "שיכון עובדים". עקב הלחץ הציבורי והמבוכה הרבה, החליט השר לנסוע לחוף תל ברוך, שם התאבד במכוניתו על ידי ירייה בראשו. 30 שנה אחרי, הואשם שר האוצר אברהם הירשזון בקבלת מזוודות מלאות בכסף אשר חלקו היה מיועד לעמותה העוסקת בהנצחת השואה. עקב הלחץ הציבורי והמבוכה הרבה עבר שר האוצר מתפקידו לשר ללא תיק. בלי תפקיד, אבל עם משכורת.
מבלי להישמע קלישאתי מדי, אי אפשר שלא לתהות מה השתנה בשלושת העשורים האחרונים ששינה את תגובתו של שליח הציבור הממוצע להאשמות שחיתות. מפאניקה והתאבדות לפרישה נוחה ומרופדת לווילה ברמת אביב ג', כולל משכורת והמתנה שקטה עד שכל ההאשמות יתמוססו לכדי ידיעה זניחה בעמוד האחרון של העיתון והחזרה לחיים הפוליטיים תיסלל מחדש. אומרים שכמות מקרי השחיתות, הדילים, הקומבינות והנפוטיזם לא השתנתה מקום המדינה, וככל הנראה זה גם נכון. מה שהשתנה הוא תגובת הציבור לאותם מקרים ותגובת הפוליטיקאים לתגובת הציבור. בכדי להיות באמת מוקע על ידי העיתונות והקהל, פוליטיקאי בימינו צריך להיות מואשם לפחות בגניבה פיזית של ארנק מניצולת שואה עיוורת או מואשם בחמישה ומעלה מקרי שחיתות במקביל. כל דבר פחות כבר לא ראוי להתייחסות תקשורתית. זה קטן עלינו.
גם ביבי וגם ברק נחקרו פעמים רבות במשטרה על חשדות כאלה ואחרים במהלך הקריירה הפוליטית שלהם. הם כמובן לא הורשעו בדבר וגם מכתבי האישום הם הצליחו להתחמק, אבל אף אחד לא יטען שאולי יש פגם במועמדים לראשות הממשלה שבילו יותר זמן במשרדי יאח"ה בבת-ים ממשרד ראש הממשלה בירושלים. לא יהיה מופרך לשער גם, שבשביל ישראלים רבים, הניקיון הציבורי, כביכול, שמשדרת ציפי לבני, אפילו מסמל איזושהי תמימות פוליטית. אם היא לא מושחתת אולי היא לא יודעת איך הדברים עובדים? האם אפשר לסמוך על מישהי כזו כראש ממשלה? על אריק שרון אפשר היה לסמוך. הוא היה מיומן בשחיתות. הוא מעולם לא עשה ולא ידע דבר. את כל חייו הכלכליים, מסתבר, ניהלו בניו. גם העובדה שהוא אינו יכול לשמש כשר ביטחון לא מנעה ממנו לשמש כראש ממשלה. ולו הוא היה מתעורר מחר ורץ בבחירות הכלליות, הוא היה זוכה לרוב הגדול ביותר בהיסטוריה. תשאלו כל מינה צמח.
כמובן שגם הרשעה בפלילים לא מונעת מאיש בישראל להתמודד על תפקיד ציבורי. כל אחד מוזמן לבצע כל פשע שהוא מעוניין, לרצות את עונשו, להשתחרר, ולהתמנות למחרת לכל תפקיד בו יחפוץ. חוץ ממקרים של עבירות שיש עמם קלון. אז צריך לחכות כמה שנים. ממש מדינת משטרה אנחנו. אבל כל זה לא משנה כי פוליטיקאים מושחתים תמיד ימצאו דרך להתמודד כל עוד אנחנו נמשיך להצביע בשבילם. רוב הישראלים יתלוננו כל השנה ובסופו של דבר יצביעו עבור מי שיבטיח לא לחלק את ירושלים. שלום חנוך אמר את זה הכי טוב: “הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם”. לא צריך לצאת להפגנות ענק, פשוט להפסיק להצביע לאנשים שאנחנו יודעים שהם מושחתים. והם יודעים שאנחנו יודעים.
אני לא מבקש מנבחרי הציבור שלנו לחתוך את הורידים כל פעם שמועלה נגדם איזה חשד (למרות שאני לא אעצור אותם). גם לא לשלול את זכות הבחירה לכל עבריין (כמו שנהוג בארה"ב). אני רק מציע לכל העסקנים המדושנים שבקושי נדחסים לכיסאות העור של מליאת הכנסת: אם נתפסתם, לכו. תערכו הרצאות, תייעצו לחברות ביטחון, תעשו לביתכם, אבל אל תמשיכו לחזור כל בחירות מחדש ולהיות האופציה היחידה שלנו.
עם כל שאר הח"כים שחשבו שזה קל יותר מלהיות נגד בצבא נתמודד אחר כך.

כלכלת השומן / יעל ארליך

תעצמו עיניים ותנסו לדמיין איש מושחת. אני בטוחה שהוא לא יהיה גבוה, שרירי, בלונדיני עם עיניים כחולות וחיוך כובש אלא ידמה יותר לבייגה שוחט על שמונה סנטריו.

יום רביעי, 2:30 בלילה, כל היום למדתי ובא לי צ'יפס. בא לי צ'יפס עם טונה מיונז. אני אוכלת סלט.
יום שישי, 20:45, ארוחה משפחתית. על הצלחת סטייק מהמם, כמה גרגרי אפונה וכל שנותר הוא להעמיס כף גדושה בפירה נוטף חמאה. אני מעמיסה חסה ברוטב "עשיר".

נשים, לך תבין. אני יכולה לדבר רק מהקיבה שלי אבל כולנו: שמנות, מלאות או רזות חיות בתחושה הזאת של מה, כמה ואיך לאכול. גם הכוסיות שתוקעות כמו בהמה ממוצעת וגם הדבות שמנשנשות סלט ושותות דיאט משהו.
ארוחת שחיתות. מי בכלל המציא את המושג הזה? האמת היא שהתשובה די פשוטה. תעצמו עיניים ותנסו לדמיין איש מושחת. אני בטוחה שהוא לא יהיה גבוה, שרירי, בלונדיני עם עיניים כחולות וחיוך כובש אלא ידמה יותר לבייגה שוחט על שמונה סנטריו. אין מה לעשות, באיקונוגרפיה של ימינו שומן שווה שחיתות. הדימוי הזה כל כך מוטבע בנו שקשה מאוד להתנתק ממנו, בייחוד לצד סיקור תקשורתי רחב של אין סוף מעשים הרואיים שנעשים על ידי היפים והעשירים סטייל משפחת פיט.
תחושת השחיתות המלווה בבליסת משהו שיש בו יותר קלוריות מעגבנייה מלווה את כל הנשים ואולי גם כמה גברים. השאלה מה אפשר לעשות נגדה? לאכול בריא, לחיות בדיאטה מתמדת, לבנות קומה שנייה לפסיכולוגית?
כלכלת השומן מחזיקה אנשים רבים כל כך שאולי דווקא בזמני מיתון קשים כאלה לא ראוי לפעול נגדה.
רק תחשבו על אלפי הדיאטקניות, מרפים ומדקרים המתכלכלים מהבטחותיהם לעשות אותנו רזים ויפים ומהטיפשים שמאמינים להם. כל חדרי הכושר שיפשטו רגל ויאלצו לשחרר לשוק העבודה אלפי גברים חטובים שהכשרתם היחידה היא לספור לך צעדים על הסטפר. כמותם גם אלה המספקים לנו את אותה תאווה אסורה. מקדונלדס יאלצו לפטר אלפי תיכוניסטים מכוסי אקנה שיסתובבו ברחובות וישגעו את הוריהם והפיצוציות שפתוחות 24 שעות יאלצו לסגור ב 22:00 בערב ולעורר את זעמם של המעשנים.
בחיי שמעולם לא חשבתי שלאובססית המשקל שלי יש השלכה כל כך עולמית. וזה בלי לדבר על אלפי הפסיכולוגים שיצטרכו לנהוג באוטו ישן ומקרטע משנת 2007.
אולי הפתרון הוא פשוט להירגע. לאכול מה שבא ומתי שבא ואולי זה בכלל העיסוק האובססיבי בעניין שמשמין אותנו כל כך?

מלחמה / אסף יוגב

הפעם המחשבה הראשונה שלי היתה "איך אני יוצא מזה" או "את מי צריך לשחד כדי לקבל איזה פטור"

זה שוב מתחיל...
ממש לא מתאים לי צו שמונה. זה לא עשה לי טוב במלחמה האחרונה. ממש לא.
בקיץ 2006 גרתי עם חברה שלי בבית הורי. הפלאפון שלי צילצל בארבע לפנות בוקר. מספר חסוי. שיט.
אני מעיר בעדינות ובנשיקות את חברה שלי ומספר לה שעוד שעתיים אני צריך להיות בנקודת איסוף, צריך להתחיל לחמש את הטנקים. את אותן דקות מותחות של לפנות בוקר אני לא אשכח לעולם, אפילו יותר משלושת השבועות הקשים שהגיעו בעקבותיהן. הרגשות באותו בוקר היו מעורבים: פחד, התרגשות, דאגה לחברים שכבר גויסו, עצב ואפילו קצת שמחה, מהסוג של "הגיע הזמן שיקראו לכולנו לזיין אותם עד הסוף".
בעודי ממלא את התיק הצבאי שלי בבגדים חמים, סיגריות וממתקים, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפורים של אבא שלי על המלחמות בהן הוא השתתף. כמה מוטיבציה ונכונות הייתה להם, כמה כולם נלחמו בשביל ערכים, בשביל המדינה, בשביל העם הזה. כמה חונכתי לאהוב כל פרח, אבן ושביל בארץ הזאת.
מדינת ישראל נמצאת במלחמה בממוצע כל 8 שנים. ככה התחילה המלחמה הראשונה שלי (מתוך שלוש או ארבע). והנה, רק שלוש שנים אחרי, שוב אני מוצא את עצמי בסיטואציה דומה. בוהה שעות במסך הטלויזיה, מזפזפ ללא הרף בין ערוצי החדשות בעולם ונחרד לגלות שאישרו צוי שמונה לעשרות אלפי מילואימניקים.
אני מודה, הפעם המחשבה הראשונה שלי היתה "איך אני יוצא מזה" או "את מי צריך לשחד כדי לקבל איזה פטור". זה מזעזע, אני יודע, אבל מאז המלחמה האחרונה אני מרגיש לבד במערכה. אני וקומץ של פראיירים שעדין רצים אלי קרב ומשאירים את כל מה שחשוב להם באמת בבית.
הרוב הגדול של חברי כבר לא משרתים במילואים. חלקם מעולם לא התגייסו, כמה נפצעו במלחמה האחרונה והיו כאלה ששיקרו את דרכם החוצה בדרך זו או אחרת. נשארנו רק אני וחבר אחד (ששוקם מהלם קרב לאחרונה).
כולם אומרים לי: “מה הבעיה לצאת אחי!?” ומתחילים להפיל עלי שלל רעיונות יצירתיים לצאת מהבאלגן:
"תבוא עם באנג לצו הבא ותגיד שאתה רוצה להתגייס למילואים אבל רק אם אתה יכול לשפצ"ר אותו לאפוד",
"תגיד שחמישה גברים ניסו לאנוס אותך באוהל של שפת הכנרת", “תגיד שהיית עם זונה ונקרע הקונדום ושיש חשש שאולי תפסת משהו...”. נשמע מאוד פתטי, אבל כל אלו הן דרכים שעבדו לחברי שביקשו להשתחרר מהסיוט הזה שניקרא צו 8. לצערי אף אחד מהם לא בשבילי, רק כיוון שאני פשוט לא יודע לשקר.
אז איך אני יוצא מזה? אולי עם איזה צ'ק שמנמן למ"פ?, כרטיס זוגי פתוח לאירופה לקצינת קישור? אולי אבא שלי מכיר את המח"ט?! כנראה שאני לא אצא מזה, אולי בכל זאת דבק בי ערך או שניים.

אז למה בעצם ירדה לנו המוטיבציה כל כך? האם זה בגלל שהפסקנו לאהוב את הארץ הזאת כל כך? האם סוף סוף גילינו שאנחנו לא כזה "עם נבחר"? ואולי זה בכלל כי לא נותר כל כך על מה להילחם.

הלקסיקון הישראלי / מיכל אור-עד

הכל מחלחל מלמעלה למטה, דברים שבעבר הרימו גבות היום הופכים לנורמה

אתה מושחת, צמד מילים שלא חוזר על עצמו. בכלל עושה רושם כי המילה "מושחת" יצאה מהלקסיקון הישראלי, התנדפה לה ברוח כאילו אין לה זכר וקיום.
ברגע שהתחלנו לכופף פינות הכל נהיה לגיטימי, מה זו שחיתות ומה הופך דבר לכזה, נראה שכדור שלג קטן נתן לגיטימציה לכדור שלג ענקי להתגלגל במחוזותינו.
כל ראש ממשלה עולה לכותרות בשלב כזה או אחר, יתרה מכך, אם לא נראה אותו, או נשמע ממנו יינתן לנו הרושם כי הוא אינו מתפקד. מתי הפכנו להיות כאלה, האם מי שיושב בקודקוד מייצג אותנו או שהם נבדלים מאיתנו. כל הכיפופים הקטנים, כל הקומבינות הקטנות.
הכל מחלחל מלמעלה למטה, דברים שבעבר הרימו גבות היום הופכים לנורמה, ונראה שאנחנו רק במגמת עלייה.
ישראל נמצאת בחרדת קיום ביטחונית מתמדת, אבל הסכנה הגדולה באמת היא שאנו מאבדים את עמוד היושרה שלנו. יש סיכוי, שאם יבודדו אותנו מעמים ערבים, ונחייה אנחנו בתוך עצמנו, פשוט נכרסם את עצמנו, לאט לאט, מבפנים ונחזור להיות ג’ונגל קדמוני.

דמוקרטיה רבותי / שני וייס

נמאס לי לשיר בכיכר, נמאס לי לקרוא על עוד א', על עוד עניים, על זה שנגמרים המים, ושאף פעם אין תקציב גם לחינוך, נמאס לי שחם פה...

ילד בן 18 הולך לצבא ולא חוזר. נשמע כמו קלישאה. הקלישאה הישראלית שנמאס לי כבר לשמוע.
הכול נכון, אנחנו חייבים לתרום למדינה, אנחנו חיים בין אויבים, חובתנו היא להגן על עצמנו, גם במחיר של טובי בנינו..
אבל לי כבר נמאס לשמוע שהכול מסובך, שחייל אחד שווה 1500 מחבלים, שחייל אחד לא שווה 1500 מחבלים,
שצריך להקריב כאן כל כך הרבה בשביל לחיות, שלכל מטבע יש שני צדדים, נמאס לשמוע את המילה קונפליקט,
או להסתכל על חצי הכוס המלאה, נמאס כבר לסלוח, ולנסות להבין, נמאס לי מסטריאוטיפים, נמאס להיות פוליטיקלי קורקט,
נמאס לי להתנצל, להגיד "זה לא פשוט", להיות מפולגת, או להרגיש שעבדו עלי, נמאס לחיות בסכסוך עם מי לא ובעיקר עם עצמנו,
נמאס לי להתנצל שאני אשכנזייה, נמאס לי להתבייש מבית המשפט, מראש הממשלה, מחברי הכנסת, נמאס לי לראות חיילים,
נמאס לי להרגיש לא נעים על יד דתיים, נמאס לי לשיר בכיכר, נמאס לי לקרוא על עוד א', על עוד עניים, על זה שנגמרים המים,
ושאף פעם אין תקציב גם לחינוך, נמאס לי שחם פה, נמאס לי לנשום אוויר מזוהם, נמאס לי מדיאטות, נמאס לי שעוקפים אותי בתור,
נמאס לי כבר לעמוד בפקקים, נמאס לי מסרטן, נמאס לי לחזור על "יס ווי קן", נמאס לחיות לפי התרעות, נמאס לי לראות מחסומים,
נמאס לשמוע את אחמדיניג'אד והשטויות שלו, נמאס לי להשתיק מכחישי שואה, נמאס לראות גדר הפרדה שחוצה כפרים שלמים ולא רואה בעיניים,
נמאס לי לחשוב פעמיים לפני שאני אומרת ערבים, נמאס לי להתעלם מהקסאמים או מהחבר'ה שפונו בהתנתקות, נמאס לי לשלם על טעויות של אחרים,
נמאס לי משביתות, מלחמות, חטיפות, התנחלויות, פיצוצים, מחבלים, בובלילים, פרטנרים, שחיתויות, חקירות, ממשלות, ועדות, מפלגות, פרסומות, לוויות, טעויות.

שנת 96 / גיתית צין

זיוף, מרמה, הפרת אמונים. אנחנו טובים בזה

שנת 96'. כיתה ט' במוסד החינוכי "גלבוע", על מדשאות קיבוץ בית אלפא. פעם בשבוע אני פוקדת את חדרה של יועצת בית הספר. בכל פעם אני מקדימה מעט ופוגשת כאילו בפעם הראשונה את הדפים המודפסים על דלתה. כאילו בפעם הראשונה אני קוראת את השורות הקצרות המודפסות זו תחת זו, "בגרמניה לקחו תחילה את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט..." יותר מעשר שנים חלפו ו"פזמון ליקינטון" התחלף בשירת ה"הון שלטון". סטיקר מתקלף כמו "מושחתים נמאסתם" תראה אולי על פגוש של סובארו ישנה בדרך לירושלים ומי שרוצה למחות פשוט צועק "שחיתות". אוי, השחיתות. לא חברים, תמצות זה לא מקור הבעיה שלנו, בדיוק להיפך. יכולתי להרגיש את זה בעצרת שהתקיימה בכיכר אחרי מלחמת לבנון השנייה. מוקפת בימנים, שמאלנים, לפחות ארבע אמהות וחמישה מילואימניקים, כתומים ושאר אנשים צבעוניים, שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן? לכל אחד מהסובבים אותי היתה בוודאי תשובה אחרת, אבל אם יש הזדמנות לצעוק, ויש כותל חילוני, שחוסך את הנסיעה לירושלים אז למה לא. ואם אפשר לצעוק "השחיתות" אז למה לא? כשנותנים לך דו"ח על חניה באדום-לבן בזמן שכשהחנית את רכבך המדרכה עוד היתה צבועה כחול-לבן זו לא שחיתות. גם לא כשהמשטרה מבוששת להגיע לביתך לאחר שנפרץ. להגיד שזו שחיתות זה כמו לקרוא לילדה קטנה שזורקת את המוצץ ממיטתה שוב ושוב לפני שנתה - מושחתת. משתינים עליך, שמים עליך זין, אבל זו לא שחיתות, אז מה? במקום בו מזיינים אותך תמצא גם שחיתות. למה? כי נתת ת'תחת. כי בדרך לביתך, לפני שבכלל העלית בדעתך שהוא נפרץ, עברת את הכביש בנונשלנטיות כשהרמזור אדום, השלכת סיגריה על הרצפה כי קר, ובא לך להכניס את הידיים לכיסים, ואת כוס הקפה הריקה, שקנית לדרך, הנחת על תיבת דואר סתם כי לא היה פח. ואם לא אתה אז זה שלידך, אבל לא אמרת לו כלום.
ראיתם "הזייפנים"? בוהמיין זייפן נאסר ע"י הגרמנים ונשלח למחנה ריכוז. הוא מצורף ע"י הנאצים למבצע זיוף ענק, שמטרתו לסייע במימון המשך המלחמה. לקראת סוף הסרט, כשהצלחת המבצע מוטלת בספק, נפגש האסיר עם מפקד המבצע ומבטיח לו את הצלחתו תמורת תרופות לחברו למחנה. הנאצי משיב לו משהו בסגנון "אתם היהודים יודעים לעשות עסקה טובה בכל מצב". פתאום, בשנייה, הרגשתי שיש לי מסורת, יש תרבות שהמדינה הזו מושתתת עליה, ערכים מיובאים עם חותמת, שאינם רכים בשנים כמו ארצנו הקטנטונת. זיוף, מרמה, הפרת אמונים. אנחנו טובים בזה, חלקנו. וחלקנו לא מרימים את הקול כי אנחנו לא קומוניסטים.
שנת 96. שוב הקדמתי לחדר היועצת. עיני נעות בין תרשימים על קיום יחסים ללא אמצעי מניעה לבין שיר אחד שתלוי על הדלת. אני קוראת ברפרוף עד השורה האחרונה, "ואז הם לקחו אותי, אך באותה העת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."

שאיפות / אורי רומנו

מדי כל כמה חודשים אנו שומעים על איזו חברה ממשלתית שחצי מההנהלה שלה הם בני אותה משפחה (ברוכת הילדים כמובן) ולא מצליחים להבין למה ההפרטה לא עובדת בישראל

יש דבר אחד שמעולם לא הבנתי בכל הנוגע לשחיתות בישראל. איך מישהו מוכן להסתכן בהרשעה פלילית ואפילו במאסר בכדי להתמנות למנהל מחלקת תפאורה בעיריית רעננה, ראש מחלקת גינון במועצה אזורית אשכול, או אחראי תברואה ואיכ"ס (כן, זה השם האמיתי) בעמק יזרעאל. אני כמובן לא מזלזל באף אחד מהתפקידים הללו או באנשים העוסקים בהם ובוודאי לא טוען שהם מושחתים. אבל קשה לי לתאר שזה היה חלומו הרטוב של המינוי הפוליטי שיושב שם או בתפקיד אחר בסגנון. כשאנשים כמו עוזי כהן או צחי הנגבי מתהדרים בכמות החברים שהצליחו להציב במשרות ציבוריות שונות ומשונות, אני לא יכול שלא לתהות, מי בדיוק רצה להתמנות לזה. הסיכוי שאותו חבר מרכז הליכוד, או בן דודו המובטל, חלם מגיל צעיר להיות אחראי על השילוט או רישוי העסקים באיזו מועצה מקומית הוא, אם להתנסח בעדינות, שואף לאפס. אז נכון, לא כולנו עוסקים במהלך חיינו באיזו עבודה חלומית עם משכורת של 20 אלף ₪ בחודש, ונכון, מישהו צריך למלא את התפקידים האלה. אבל איך ישנם כל כך הרבה אנשים שהשאיפה שלהם היא כל עבודה שתאפשר להם לעשות ולחשוב עד כמה מעט שניתן. ובהתאם, מדי כל כמה חודשים אנו שומעים על איזו חברה ממשלתית שחצי מההנהלה שלה הם בני אותה משפחה (ברוכת הילדים כמובן) ולא מצליחים להבין למה ההפרטה לא עובדת בישראל, למה לכל כך הרבה עיריות ומועצות מקומיות יש כאלו גירעונות ולמה שום דבר לא מתפקד כמו שצריך בקומבינה הזאת שנקראת ישראל.
ההסבר הכי פשוט והגיוני לכמות האנשים החושקים באותן משרות מתחלק לשניים. א. התפקידים הציבוריים הנדחים האלה הם לרוב בעלי משכורות עתק שלא מפוקחות על ידי שום גורם, או שהגורם המפקח הוא הגיס של בעל התפקיד. ו-ב. המשרות האלו מאפשרות להם להמשיך ולהעניק משרות דומות לחבריהם. מה שמעניק להם כוח והשפעה רבה. תמיד יש מישהו שיהיה זקוק לאיזושהי עבודה, ותמיד יהיה לו דוד בעמדה יותר בכירה שישמח להחזיר לך על זה טובה. ואין דבר יותר חזק בארץ ממישהו שחייב לך טובה.

זה לא סקורסזה / אורי רומנו

בניגוד לארה"ב, שבה יש מאות מיליונרים ומיליארדים השולטים באלפי חברות המתחרות זו בזו, לנו יש 15 משפחות, פחות או יותר, שכבר מזמן סגרו ביניהם מי אחראי על מה פה בשכונה

לא משנה כמה נרצה, בהיבט אחד חשוב מאוד, לעולם לא נוכל להיות כמו אמריקה. אני יודע שזה בטח ישמע סופר פלצני להגיד את זה, אבל סתם להעתיק כל מה שנראה לנו שעובד באמריקה לא בהכרח יעבוד כאן. אני לא מתכוון לתוכניות ריאלטי, טרנדים של אוכל ואופנה או שיח פוליטיקלי קורקט שאנחנו אוהבים לחשוב שרלוונטי לגבינו. אני מתכוון לכלכלה. אנחנו לא יכולים להיות שוק חופשי כמו באמריקה כי כל דבר שיהיה פתוח לתחרות בארץ, ייקבע מראש בין כמה משפחות בודדות שגם ככה שולטות בכל המדינה. בניגוד לארה"ב, שבה יש מאות מיליונרים ומיליארדים השולטים באלפי חברות המתחרות זו בזו, לנו יש 15 משפחות, פחות או יותר, שכבר מזמן סגרו ביניהם מי אחראי על מה פה בשכונה. הצרה היא שפיסת המידע השחוקה הזו מובילה לבעיה יותר גדולה. כל עובד ציבור, ובמיוחד הבכירים שבהם, יודע שברגע שהוא יסיים את תפקידו ויצא לשוק הפרטי הוא יעבוד בשביל אחת מאותן המשפחות. מאלוף פיקוד מרכז לראש אגף תקציבים באוצר, אף אחד לא ירצה לעשות משהו שירגיז מישהו מאותן משפחות. פשוט מאוד כי מחר הם יהיה הבוסים החדשים שלו. הדרך מפה למכרזים מכורים, הוצאות מגוחכות ומיותרות של המדינה לטובת אותן משפחות ועוד עשרות דוגמאות לפגיעה באינטרס הציבורי היא קצרה מאוד ונעשתה כבר מזמן. אז הגענו למסקנה ששוק חופשי לא הולך פה כמו שתכננו, כי כמו שטל פרידמן היה אומר, "פה זה קטן. זה לא סקורסזה". אבל גם לפני 40 שנה, כשכל חברה בארץ כמעט הייתה בניהול ממשלתי מפא"יניקי הייתה אותה מידה של שחיתות. נדמה שהמסקנה היא ציטוט אחר: "צריך להחליף את העם".

תאוות בצע / יעל ארליך

מרגע בו אתה עובר דרך שערי המשכן אתה תחת השפעתו של סם משכר שמטמטם לך את המוח כך שכל מעיינך הם תאוות בצע ופופליסטיות

בצעירותי, כשעוד הייתה לי אידיאולוגיה, עברה בראשי המחשבה ללכת לפוליטיקה, להשתכשך במיץ של הזבל. היום כשאני נזכרת בזה אני מתפלצת. הרי גם גדול חסידי אומות עולם, הצדיק שבצדיקים, לפחות כך מסתמן, לא יכול לשמור על ניקיון כפיו ולהצליח בפוליטיקה בו זמנית. מרגע בו אתה עובר דרך שערי המשכן אתה תחת השפעתו של סם משכר שמטמטם לך את המוח כך שכל מעיינך הם תאוות בצע ופופליסטיות. המחשבה שאצטרך לחלץ עצמי ממכנסי הג'ינס ולעבור לחליפה שחורה עם כריות בכתפיים ולהצטופף עם הזוהמה האנושית שמכונה כנסת ישראל מעוררת את רפלקס ההקאה שלי. זה בין כה לא ילך, הרי בשניה שאני אראה את כל החארות האלה אני מיד אתחיל לצעוק ולבעוט ולהוכיח אותם על דרכיהן השגויות, טיפשותם הקופחת וכרסם המשתפלת. סביר להניח שבאותו רגע ממש תסתיים כהונתי ואני אגרר החוצה על ידי אנשי הביטחון. אבל לא נורא, אני אשב בבית קדנציה אחת ואז גם ככה אתם תבחרו בי שוב.

רקוב מבפנים / יעל ארליך וחגי סויסה

ד היום אני לא מתקרב לכרמל מהבושה. על אנשים כמוני או שלא מסתכלים או שמסתכלים מוזר, כאילו אני פושע מטונף. בהתחלה אנשים היו אשכרה חוצים את הכביש שראו אותי בלילה אבל היום יש עוד הרבה כמוני והפכנו לאוויר. בגלל זה אני יוצא גם ביום ואם אני לא אוסף מספיק אז אני חוזר בלילה.

הסתובבנו שעות ולא נתקלנו באף אחד. אולי בגלל מזג האוויר הקפוא שנחת עלינו. גם איך מתחילים? "סליחה, אתה הומלס?" לא ממש נשמע הולם.
רדפנו אחרי כל מי שנעצר ליותר משניה בסמוך לפח זבל, כל מי שנראה ערירי ובודד אך זה לא הועיל. כעבור כמה שעות חשבנו לוותר ואז ראינו אותו, צועד על סלמה עם עגלה עמוסה בבקבוקים. עמדנו מהוססים ולא ידענו מה לעשות ובסוף אזרנו אומץ. ניגשנו אליו והצגנו את עצמנו. בהתחלה הוא נראה קצת מבולבל ונרתע מאיתנו אבל לבסוף הוא נפתח. לאט, לאט.
ס', בן 60 פחות או יותר, לא חי ברחוב אבל מבלה שם את רוב שעות היום. במבט ראשון הוא נראה תלוש, לא מחובר. עוד אחד מהמראות האלו שאנו מיומנים כל כך בלהתעלם מהם. בסוף הוא נפתח אלינו וסיפר לנו איך גורלו נגזר עליו.

איך הגעת למצב הזה?
המשפחה שלי אף פעם לא הייתה עשירה. אחרי שעלינו ארצה גרנו במעברות ברמת גן וכבר תוך כדי צבא התחלתי לעבוד בבסטה של ירקות בכרמל וכמה שאני נראה מסכן עכשיו הייתי סוס עבודה. סחבתי, הרמתי, עשיתי הכל. זה גם מה שדפק אותי בסוף. הייתי תותח ואז פתחתי חנות משלי. הייתי המ-ל-ך. גלגלתי ים כסף. תלכו לכרמל ותשאלו עלי. ישר יספרו לכם איזה אימפריה הייתה לי.
מה קרה אז?
מה קרה? החיים קרו! פרפרתי עבודה, התחתנתי, הבאתי ילדים אבל הם לא רצו לעבוד עם אבא בחנות. בסוף מרוב עבודה פרצתי דיסק ולא יכולתי להמשיך יותר. סגרתי את החנות ושברתי את הראש מה לעשות הלאה.
הכסף סנוור אותך?
בטח סנוור, אחרת לא הייתי גומר ככה, הייתי חוסך בצד, שלפחות יהיה לפנסיה אבל לא הצלחתי לחשוב קדימה. היום אני חי רק על קצבה של ביטוח לאומי שלא מספיקה לכלום ומשלים הכנסה מהבקבוקים. אני לא מצליח לפרנס את המשפחה. אישתי גם כן חולה מאוד.

בשלב הזה הוא השתתק, כאילו עמד לבכות אבל אחרי שניות ארוכות של שתיקה בהם ככל הנראה התלבט עד כמה להיפתח המשיך:

אה... שאני לא ברחוב, אני איתה בקופת חולים, גם כן נבלות. התרופות שהיא צריכה לא בסל
וגם ככה אין לנו כסף לשלם על אלה שכן.
אתה מאשים מישהו במצב שלך?
תראו, אני אדם צנוע ולא אוהב להטיח האשמות בכולם. יש לי הרבה טענות אבל הרבה מהן הן גם כלפי עצמי.

בטוח יש לך קצת טענות לממשלה שלנו?
אמרתי לכם, הרבה הבאתי על עצמי. כן, גם הממשלה שלנו זבל. אני מת לעבוד אבל אף מקום לא ייקח אותי בגילי, אישתי לא מתפקדת וחוץ מהגרושים של ביטוח לאומי אף אחד לא עוזר לנו.
היחידים זה אנשים פרטיים ועמותות שמארגנות חלוקת מזון בחגים וכאלה. אתם יודעים איזו בושה זו שאין לך כסף להאכיל את המשפחה שלך בראש השנה או בשביל לבנות סוכה בסוכות? אז אני יכול לשבת ולבכות שהממשלה ככה או אחרת אבל זה לא נותן לי כלום. לקח לי זמן להבין את זה. בהתחלה הייתי בדיכאון והאשמתי את כל העולם חוץ ממני; את אישתי, את הילדים שלא רצו לעבוד איתי. יותר טוב, שילכו ללמוד, לא כמו אבא שלהם.
כמה ילדים יש לך?
שני בנים וילדה אחת. היא הלב שלי.
מה הם עושים?
הגדול מפעיל מונית. דווקא מצליח לא רע והקטן לומד, טפו,טפו, טפו שרק ימשיך ככה.
והלב?
נשמה שלי, התחתנה עם בחור חמוד מהשכונה ויש להם חיים טובים וצנועים. כמו שצריך.
איך הגעת דווקא לבקבוקים?
אחרי הסגירה של החנות התחלתי להסתובב ולנסות למכור דברים קטנים; מצתים, פנסים וכאלה אבל זה לא תפס ואז שנכנס הקטע עם הפיקדון על הבקבוקים לפני 6-7 שנים עליתי על הגל אמר וצחק...גם כן גל, הוא רק יטביע אותי בסוף.
היה קשה להתחיל עם זה?
נו מה אתם עושים צחוק? אל תשחקו אותה אהבלים כאילו לכם זה יהיה מה זה נעים ללכת לחטט בפחי זבל. זו בושה נוראית, בייחוד לאדם שעבד כל החיים שלו. בהתחלה הסכמתי לצאת רק בלילה, להיות בצללים. שלא יזהו אותי. עד היום אני לא מתקרב לכרמל מהבושה. על אנשים כמוני או שלא מסתכלים או שמסתכלים מוזר, כאילו אני פושע מטונף. בהתחלה אנשים היו אשכרה חוצים את הכביש שראו אותי בלילה אבל היום יש עוד הרבה כמוני והפכנו לאוויר. בגלל זה אני יוצא גם ביום ואם אני לא אוסף מספיק אז אני חוזר בלילה. תלוי באישתי.
למה אתה לא מקבץ נדבות?
יש לי עדיין שתי ידיים ושתי רגליים וגם ראש בעזרת השם. אני לא רוצה להיות מסכן. מצחיק נכון? אבל יש לי עוד כבוד וכל עוד הוא שם לא אהיה קבצן.
מה דעתך על כך שחלק נכבד מהציבור חושב שעל הקבצנים ואוספי הבקבוקים למיניהם הם רמאים שבעצם מרוויחים ים כסף?
תראו, בכל תחום יש מושחתים ויש גם אנשים ישרים אבל שאתה מגיע לשפל כבר קשה לחשוב על זה. כמה כסף אתם כבר חושבים שאני עושה ביום? מיליונים? חה! אני עובד קשה בשמש, בקור. תאמינו לי שהייתי מעדיף להיות שכיר הכי זוטר שיש איפשהוא מאשר ככה אבל מי ייקח אותי במצבי?
כמה כסף אתה עושה ביום?
גרושים. יום טוב עלאק זה יום שאני מגרד בו את ה 150 שקל אבל בדרך כלל זה עד 100 או פחות.
אתה חושב שצריך להגביר את המודעות של הציבור לאנשים במצבך? שלא יזרקו בקבוקים?
נו בטח, בשביל זה אתם מראיינים אותי לא? אחרת מה זה שווה? יש הרבה נשמות טובות כמו אלה שמחלקים מזון בערבים ובחגים אבל זה לא מספיק. הבקבוקים האלה, כמה שלכם הם לא חשובים, בשבילי הם עוד תרופה לאישתי והם עולם ומלואו.

ניסנו לשכנע אותו להצטלם אבל הוא סרב בתוקף. " כבוד זה כבוד" הוא אמר " ואי אפשר לקנות אותו".

מציאות נושכת / אורי רומנו

ערוץ 2 ו – 10 הם חברות מסחריות לכל דבר ומטרתם היא עשיית כסף בלבד. אבל אם הם כל כך אוהבים להצטייר כבעלי אחריות חברתית אז שינסו למצוא מקור אחר לרייטינג וסכסוכים בין המתמודדים

נדמה שכבר הכל נאמר ונכתב על תוכניות הריאלטי. אבל לפני שהטרנד הנוכחי של התנגחות בהם נעלם, יש עוד דבר אחד שחשוב לשאול, לפחות בהקשר הנוכחי. האם ללבות שנאה בשביל רייטינג זה שחיתות? תוכניות הריאלטי כבר לא מוכרות לנו סקס, השפלה (תחת השם המבריק “רגעים אנושיים”) או סתם צחוקים ושטויות, אלא שנאה. תקראו לזה פילוג, קיטוב, מחנאות או איך שתרצו. בסופו של דבר, כל אחד, ובהחלט גם אני, בוחר את הדמות (לא האדם האמיתי כמו שנדמה לנו) אשר איתו הוא מזדהה ומאחוריו הוא ממקם את עצמו. בדרך כלל זה היה לגיטימי ואפילו חלק חיובי מהתוכנית, אבל כשכל דמות מייצגת את הקלישאה האולטימטיבית של החלק שלה בחברה, הבחירה הזאת נהיית בעייתית ומעוותת.
בתוכנית אחת, הבחירה צומצמה לבין אשכנזייה מירושלים (רמז לאליטות הישנות) למזרחי מהדרום. בין מישהי שהרטוריקה שלה מתפרשת כהתנשאות למישהו שיכולת ההתבטאות שלו היא... אני אפילו לא יודע איך לתאר את זה. בתוכנית אחרת, עדכנית יותר, החליטו שזה לא היה קיצוני מספיק, אז שמו מתנחל מג”בניק מול ערבייה. למרות שלצערם של המפיקים, את רגעי השיא של העימות הזה הם כבר לא יכלו לסחוט יותר. נכון, ערוץ 2 ו-10 הם חברות מסחריות לכל דבר ומטרתם היא עשיית כסף בלבד. אבל אם הם כל כך אוהבים להצטייר כבעלי אחריות חברתית אז שינסו למצוא מקור אחר לרייטינג מסכסוכים בין המתמודדים. האנשים הנבחרים בקפידה מתוך אלפי מועמדים והסיטואציות אליהן הם “נקלעים” מכוונים בינתיים בעיקר לכיוון אחד – עימותים בין קבוצות בחברה.
זה לא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כמו שהם אוהבים להגיד, אלא הוספת שמן למדורה. מדורת השבט.
אומנם אי אפשר להשוות בין תוכנית ריאלטי בעייתית לגניבה פיזית של כספי ציבור או מינוי לא חוקי, אבל כשבסוף עונה כל אחד במדינה מיקם את עצמו באחד משני מחנות יריבים, אני בטוח שעוד נראה את התוצאות השליליות מאוד של זה. בסופו של דבר, כל המעשים האלה מונעים מאותם גורמים: תאוות בצע ואדישות כלפי ההשלכות. רק היישום שונה. וחוקי.

מה קרה ב1995? / אסף יוגב

מה היה ב 1995 שהיה כל כך טוב?
משנת 1996 עד היום ירדה מדינת ישראל מהמקום ה-14 המכובד למקום ה-33 במדד השחיתות הבין-לאומי לפי עמותת שבי"ל (שקיפות בין-לאומית) העולמית ואני שואל את עצמי, מה היה ב 1995 שהיה כל כך טוב ומה הייתה נקודת התפנית שממנה החלה ההידרדרות שנה לאחר מכן? מה קרה לנו?!
ובכן, 1995 הייתה שנה מעניינת.
בתחילת השנה חוק הבריאות הממלכתי נכנס לתוקף, נוסד אירגון הסחר העולמי, מייקל ג'ורדן קימבק, הויקיפדיה הראשונה נפתחת, אהרן ברק התמנה לנשיאות בית המשפט העליון ודורית בייניש הושבעה לכהונת שופטת. בנוסף, רעידת אדמה גדולה הורגת אלפים בקובה, יפן ובארץ נהרגים בפיגועי התאבדות מעל שלושים אנשים. וואו, בטח יש עוד מלא דברים שקרו ב1995 שאני כבר לא זוכר. בטוח היה משהו, אפילו אם "זניח", שהיה לנקודה שממנה הכל התדרדר. בפוליטיקה, בתרבות, באחדות, בסיכוי לשלום, במצב-רוח, בתקווה. אני פשוט כבר לא זוכר מה קרה בשנה הזאת.

מדינה נאורה / מיכל אור-עד

אנחנו מדינה נאורה, או לפחות אחת שרוצה להחשיב עצמה ככזו. תמיד יש תחושה שהנה, עוד רגע יזמינו אותנו להצטרף לאיחוד, במה זה כבר כרוך להוסיף עוד איזה כוכב קטן לסמל שלהם. באירוויזיון הרי אנחנו כבר שנים, עם כמה זכיות, וכשלא, אז זה בדרך כלל כי כולם נגדנו.
והנה הוא עומד לחזור, ולא רק שהוא עומד לחזור, העם הוא זה שיבחר בו. תמיד מסקרן אותי לחשוב מי האנשים שמצביעים לו, ואיפה הם היו בדיוק לפני כמה שנים שבהן הוא כיכב? זוג הקשישים שחיים מדמי אבטלה של אלף שלוש מאות שקל בחודש שהרוב אפילו לא מכסה להם את התרופות? או שזה מובטל שחושב, שהנה הפעם הוא באמת מתכוון לזה.
אבל הכי חשוב שכולם מקבלים פה הזדמנות שנייה, והכי חשוב שיש בחירות, אפילו שהן עולות מליארדים למדינה, מה זה מול עוד גחמה של פוליטיקאי.

שחיתות + צביעות = צביתות / אסף יוגב

תפסו אותך בעבירה? אין בעיה, מפכ"ל המשטרה, דלת מולי.

כולנו מושחתים, בואו נודה בזה.
איזה בן אדם שפוי, לא ישתמש ב"ציפי, חברה שלי מהעבודה נו.... אז בעלה, רופא בבלינסון" כדי טיפה להקדים את התור שנקבע לו בעוד שלושה חודשים?
מחפש עבודה? אבא שלי מנכ"ל.
רוצה להיכנס למועדון? אח של חבר שלי הוא הבעלים, בוא ניכנס מהצד.
משפץ דירה ועושים לך בעיות באישורים? בת אחותי היא מזכירה של אחד המהנדסים בעירייה.
תפסו אותך בעבירה? אין בעיה, מפכ"ל המשטרה, דלת מולי.
ככה זה, במדינת הקומבינות מה שמתחיל למטה, עולה וצף מהר מאוד למעלה.
ח"כ רוצה להעביר חוק? אין בעיה! מכיר את ההוא ואת ההיא ואת אלו ואחרים והקרובים שלהם והמקורבים אליהם. ככה, כמו שאתם "קונים" את המקום הטוב שלכם בתור לרופא, תמיד תזכרו שיש אי שם חולה שנדחק מקום אחד אחורה.

הישרדות / יעל ארליך

כששמנו קרוב לאלפייה לשיחת התייעצות יחסו השתנה פלאים, קיבלנו תור תוך פחות משבוע ושתי כוסות טורקי.

שמן מניאק. יושב מעבר לשולחן, מחייך אלינו ושואל אם אנחנו רוצים קפה. כעבור 5 דקות מזכירתו המטומטמת עם ציפורניה המלאכותיות ושורשיה השחורים נכנסת עם שתי כוסות טורקי וכוס אחת של הפוך גדול חלש עם הרבה קצף. פרצופו הוורדרד קורץ לעברה ואז הוא פונה אלינו: "טוב שבאתם. אם היינו מחכים עוד קצת זה היה סופני" הוא רק שוכח לציין שכבר באנו אליו, דרך קופת חולים והוא נפנף אותנו עם תור לעוד 8 חודשים כי נורא לחוץ ואין לו זמן.
כששמנו קרוב לאלפייה לשיחת התייעצות יחסו השתנה פלאים, קיבלנו תור תוך פחות משבוע ושתי כוסות טורקי.
מי היה מאמין שמערכת הבריאות בארץ כל כך רקובה מהיסוד .
יצאנו ממנו וישר הרמנו טלפון לחבר של חבר שמכיר איזה רב כדי שיוכל לזרז את העניין של הניתוח היות ודרך הצינורות המקובלים התור נקבע לעוד 4 חודשים. יום ושעתיים מאוחר יותר נקבע תור לניתוח לעוד שבוע וחצי. כמה טוב שיש חברים.
אבל אם לא היו? מה אז? הוא היה מת? מה בדיוק היה קורה? נס?
פשוט מדהים כל פעם מחדש איך התרבות הזאת משתלטת גם על החפים ממנה, אנשים ישרים בדרך כלל. אם אין בך את היסוד הקטן, המושחת, שמכיר חברים ויודע לקמבן אתה באופן מילולי לא יכול לשרוד את הקרב.
מערכת הבריאות הצולעת שלנו אימצה לתוכה, באופן פלילי כמעט, המסכן חיי אדם, את תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר". אפילו הביטוחים הפרטיים, אלה שעלאק אמורים לעזור, כי בכל זאת מורידים להם בוכטה יפה כל חודש, הפכו למסחרה אחת גדולה וכל המרבה במחיר הרי זה משובח.בתי החולים מלאים באחיות ממורמרות ורופאים מיזנתרופיים שפשוט לא יכולים לראות עוד חולה אחד שבוכה על מר גורלו ואם כבר בטעות נתקלתם בחיוך זה כנראה כי הוא ראה לאחות את התחתונים ולא בגללכם.

פקח יקר / אורי רומנו

בכמה הזדמנויות שונות המדינה גונבת מאיתנו כסף?

לפני כשנה קראתי ידיעה על תושב תל אביב אשר החנה את רכבו כחוק באזור כחול-לבן. באמצע היום שם לב שעל שמשת מכוניתו מחכה לו דו”ח על חנייה באדום-לבן. בהתחלה לא הבין את אשר התרחש, עד ששם לב, כי בתחילת הרחוב עובדי עירייה צובעים את שולי הכביש ומשנים את היתר החניה לאדום-לבן. אני אחזור על זה לרגע מכיוון שזה באמת בלתי נתפס. בעל הרכב קיבל דו”ח על סמך עבירה עתידית שהוא יבצע שלא בשליטתו. כמובן שבהיותו תושב תל אביב למוד חוויות אבסורדיות שכאלה, הוא שלף את מצלמתו, תיעד את האירוע ושלח את הכל במקביל לעירייה ולאתר Ynet. הדו”ח לבסוף בוטל, כפי שניתן לתאר, אך נשארת השאלה: בכמה הזדמנויות שונות המדינה גונבת מאיתנו כסף?
אני לא מתכוון לתעריפים יקרים או ניהול כושל, אלא עובדי ציבור, אזרחים מן השורה המנצלים את כולנו מאיזו סיבה לא ברורה. אותו פקח אשר רשם את הדו”ח לא יקבל אישית את עלות הקנס ואני יכול לנחש שלא חשובים לו עד כדי כך רווחיה של עיריית תל אביב. הסיבה ההגיונית היחידה העולה לי לראש היא כי הוא מתוגמל על פי מספר דו”חות. גם במקרה כזה אין לי ספק שאם היה רוצה, היה מוצא אינספור בעלי האמרים אשר חונים לגמרי על המדרכה וראויים יותר לקנס מאותו נהג שחנה בכחול-לבן מתחת לבית.
אז האם מדובר פשוט בזלזול או אפילו ברשעות אמיתית של אותו פקח כלפי תושבי העיר? איך אחרת ניתן להסביר ענישה של אדם שבוודאות לא עבר על שום חוק, ולו המוניציפאלי המטופש ביותר.
אני חושב שעדיף לא להרחיב בדוגמאות אחרות של ניצול לרעה של סמכות (מי ישמע.. פקח) ולהשאיר מקום לדמיון שלכם.

אני לא מושחת / דור ברק

ישראל זה קומביניסטן, תמיד היתה, תמיד תהיה

אני לא מושחת, אני ישראלי. קומבינה היא השם האמצעי שלי, עיגול פינות הוא שם בית הספר היסודי בו למדתי, טוב, כמעט למדתי, את לוח הכפל. סתימת פיות הוא הגדוד בו שירתתי בצבא ופרוטקציה היא הדודה שסידרה לי את הג’וב בעיריה. מה זה בכלל שחיתות? אני גנבתי משהו? רצחתי? אנסתי את עוזרת הבית הדרפורית שאירגנתי ב-15 ש”ח לשעה כולל נסיעות? אני לא מרוויח מאה אלף שקל בחודש, צריך לחסוך ולא משנה מה יגידו לך - קשרים זה הכל בחיים, אז אל תקרא לזה שחיתות, ישראל זה קומביניסטן, תמיד היתה, תמיד תהיה. גם השטויות על תל אביב כעיר שקמה לה מן החולות לא היו ולא נבראו. עשרות כפרים הורדנו בריסטארט ההוא. מדבר ריק זה לא בדיוק מה שהיה שם. ועכשיו בעזה, גם לזה בטח תרצה לקרוא שחיתות. מה, הם לא יורים עלינו 8 שנים את הקסאמים שלהם? לנו אין נפגעי חרדה? תאמין לי, בתי הספר שאנחנו מורידים להם זה כלום בהשוואה להיסטריות המפרכסות בשדרות. אבל עזוב אותך, השחיתות מתחילה בתוכנו אז לך חפש ת’חברים שלך ואני באמת מתכוון לזה.

ספסל רב שימושי / מיכל אור-עד

רק על הספסל הזה הוא יכול לחלום, כי כשישנים על הריצפה על חתיכת קרטון יותר קשה לדמיין

כנראה שהוא הפך שקוף, או שעבר תהליך של הסוואה ונהייה חלק אינטגרלי מהמקום בו הוא יושב. על ספסל רב שימושי המתפקד כמקום מפגש עם חברים, כיסא האוכל שלו, מקום לשבת וסתם להסתכל, ובעיקר המיטה שלו, כשהוא מתעטף במעיל בלוי, ובדרך כלל פשוט ישן שם, כנראה בשביל לחלום. לחלום שהוא לא שם, הוא במקום אחר, בתוך סדינים נקיים עם ריח של כביסה, וכרית, כזאת עם נוצות שהראש שלו שוקע בדיוק באמצע, והוא אחרי מקלחת, ומגולח.
רק על הספסל הזה הוא יכול לחלום, כי כשישנים על הריצפה על חתיכת קרטון יותר קשה לדמיין. הכי חשוב שזה הפך להיות שלו, ולא של שני השכנים מימינו שחולקים ספסל ביחד. לו יש ספסל לבד. מגיע לו. עם ותק של שנתיים באותה פינה, הוא הרוויח אותו על אחת השדירות היפות בתל אביב. לא מזמן ביצעו שם מבצע פינוי. הם התרבו כמו פטריות אחרי הגשם, והמקום החם ביותר בעיר הפך למקום מפגש מרכזי שלהם, וזה ליכלך את השדירה. אין לו כתובת, כלומר יש לו, אבל אין לו. אלוהים יודע לאן הדואר שלו נשלח ואם היה לו כזה בזמן האחרון. בטח מחכה לו פנקס בוחר איפשהו, באיזה שהיא תיבה, לפחות היה רוצה לחשוב שיש לו, כי הוא מאמין שהפתק הזה ישנה, וסוף סוף מישהו יראה אותו.

חשפניות / אורי רומנו

הוא החליט שאת הכסף שהוא היה משלם בשביל טלוויזיה ל”תאגידים גדולים” כביכול, הוא מעדיף לתת לחשפניות מסכנות ש”עובדות מאוד קשה ולא עושות הרבה כסף”.

יש לי חבר שמזמין חשפניות. הוא אומר שזה עדיף על VOD. זה לא איזה פטיש או משהו, הוא פשוט החליט לעשות ניסוי. התיאוריה שלו היא שגם ככה הרוב הגדול של מה שאנחנו רואים זה בשביל כוסיות, אז למה לא להחליף את זה במנה מרוכזת ומציאותית יותר?
ההסבר הקבוע שלו הוא “כמה פעמים אתה רואה איזו סדרה והדבר היחיד שעובר לך בראש זה ‘וואי מה הייתי עושה לה עכשיו אם היא הייתה פה? הא?, אז אצלי היא פה, בלי כל העלילה הדבילית שמסביב”.
כששמעתי את זה פעם ראשונה אני מודה שהיה נראה לי כאילו יש בזה איזשהו הגיון. אבל בכל זאת, “ויתרת על כל סוג אחר של בידור?” שאלתי. “ברור שלא”, הוא ענה. “אם אני שומע על איזה סרט טוב, או סדרה מעניינת, אז אני מוריד מהאינטרנט ורואה. הרעיון הוא שאני אף פעם לא נתקע מול הטלוויזיה וסתם רואה מה שיש”. הוא החליט שאת הכסף שהוא היה משלם בשביל טלוויזיה ל”תאגידים גדולים” כביכול, הוא מעדיף לתת לחשפניות מסכנות ש”עובדות מאוד קשה ולא עושות הרבה כסף”. עם הזמן הוא היה מתחיל גם להציע להם לשתות ולעשן וממש התיידד עם חלקן.
מהר מאוד הטענה שלו לגבי מי ראוי יותר לכספו התרחבה לתחומים אחרים. על כל דו”ח שהוא קיבל והחליט שלא מגיע לו הוא הזמין חשפנית (בהתאם לגובה הדו”ח). כשבעבודה אספו כסף ליום כיף הוא אמר שהוא לא יכול להגיע. כשהוא הוזמן לחתונה של הבן של השכנה היה לו “לחץ בעבודה”. מידי יום הוא היה מוצא משהו שהוא לא מוכן לשלם עליו יותר, ובדרך כלל הכסף שפתאום נשאר לו בעקבות אותו קיצוץ היה מוצא את דרכו במהרה לאיזו “סטודנטית” מחבר העמים שרק משלימה הכנסה. פעם אחרונה שראיתי אותו היתה לפני 4 חודשים. הוא התעצבן שחצי ליטר בירה זה כבר כמעט 30 שקל.
אני לא שופט אותו, באמת. אני אפילו מאוד יכול להבין אותו. בגלל זה כל יום לפחות אני מזמין משהו ב-VOD. אני חייב להרגיש שזה שווה את המחיר.

פורטיס / יעל ארליך

בכל אחד מאיתנו, בסמוך לציפור הנפש מתגורר אחד, שמן, מושחת,נהנתן עם מבטא צרפתי...

" יקירי, תל אביבים מוכי משבר כלכלי..." צרח על הבמה פורטיס באחת ההופעות היותר טובות שהייתי בהן ביום שישי האחרון בבארבי בתל אביב. " עזבו אתכם, יהיה בסדר, גם ככה החמדנות ניסרה לנו ת'מוח; יהיו פחות מכוניות וכולנו נהיה רזים, רזים, רזים, רזים..."
אני לא יודעת עם זאת הייתה כמות האלכוהול הלא חוקית בדמי או האופריה הכללית ששררה באולם אבל בחיי שהוא צודק. בכל אחד מאיתנו, בסמוך לציפור הנפש מתגורר אחד, שמן, מושחת, נהנתן עם מבטא צרפתי, שאוהב את החיים הטובים ורק רוצה עוד ועוד ועוד. חזיר יבלות קטן שמכניס אותנו לטירוף בעולם השפע בו אנחנו חיים, שגורם לנו לרוץ אחרי הזנב של עצמנו במירוץ אין סופי שתכליתו לא כל כך ברורה ושגורם לנו לשכוח שלפעמים גם מעט זה בסדר.
המשבר הכלכלי סך הכל מאזן אותנו בחזרה ומכניס קצת פרופורציות לחיינו התל אביביים שלפעמים כל כך מנותקים מהעולם.

Deconstructing Bibi / אורי רומנו

לפעמים מאופר, רגוע ורהוט, לפעמים מזיע בפאניקה ומגמגם, לפעמים עם כוכבת ילדים אצל הדן שילון התורן, לפעמים עם 20 מאבטחים שמקיפים את ילדיו בסנטרל פארק. למה הוא כל כך אוהב את זה?


אני מודה, אני מאוד מפחד מהמחשבה שביבי יהיה שוב ראש ממשלה. ואם מבקשים ממני לכתוב טקסט שיודפס ויחולק אחר כך באלפי עותקים, נראה לי שזו תהיה הזדמנות טובה להגיד כמה מילים בנושא.
למה ביבי שוב רוצה להיות ראש ממשלה? בתחום המדיני הוא מודע לכך שאף אחד מהמהלכים והצעדים שהוא מתכנן (שהם למעשה לא לעשות כלום), לא יעבדו כשהוא יצטרך לתמרן בין בני בגין ואביגדור ליברמן לאובמה וסרקוזי. הוא זוכר טוב מאוד מה קרה לו בעקבות הסכם חברון והסכם וואי: הקדמת הבחירות ואיבוד השלטון. הוא לא יפעל בעזה יותר משפועלים כעת אולמרט וברק והוא בטח לא יפנה יותר מאחזים לא חוקיים מהם. אז בהנחה שהוא לא הולך לנסות לקדם הסכם, נסיגה חד צדדית או כל רעיון אחר, יצירת שינוי בתחום המדיני היא לא הסיבה שביבי רץ לראשות הממשלה. בתחום הכלכלי, העולם כולו שרוי במשבר הגדול ביותר מאז שנות השפל ואף ראש ממשלה חדש לא יצליח לרשום לזכותו הישג בטווח הקצר (שזה הטווח היחיד הקיים בישראל). מה עוד שהמשבר הזה מסמל את התמוטטות כל הערכים בהם הוא דוגל ואותם הוא מקדם מאז נכנס לפוליטיקה ובעיקר כשר אוצר. אז אני חושב שגם את התחום הכלכלי אפשר לפסול בתור הסיבה שביבי רץ.
לגבי חינוך, בריאות, רווחה ושאר נושאים שספק אם הוא זוכר שקיימים, אני מאמין שלא דרושה הוכחה.
בפן האישי, ביבי כבר נכווה קשות בעקבות ניצול סמכויותיו לטובתו האישית. הוא נחקר על פרשת בר-און חברון, פרשת המתנות, פרשת עמדי ועוד. ניתן לשאר גם שישנן פרשיות שעוד בכלל לא התגלו. ספק אם הוא ירצה להוסיף להן חדשות. למרות זאת, אפשר להגיד בוודאות, שמשכורתו כראש ממשלה תהיה קטנה משמעותית מכל משכורת אחרת שתוצע לו במגזר הפרטי. הוא לא מכין את עצמו לקראת משרה בכירה אצל האחים עופר שדורשת שתי קדנצות לפחות ברזומה. הוא גם כבר היה שם. הוא יעץ לחברות, נתן הרצאות, כתב ספרים ומה לא. לעשות כסף זה לא מה שמעניין אותו עכשיו.
אז מה כן? למה הוא כל כך רוצה להיות ראש ממשלה? למה כבר כמעט עשרים שנה אנחנו רואים אותו לסירוגין על מסכינו? לפעמים מאופר, רגוע ורהוט, לפעמים מזיע בפאניקה ומגמגם, לפעמים עם כוכבת ילדים אצל הדן שילון התורן, לפעמים עם 20 מאבטחים שמקיפים את ילדיו בסנטרל פארק. למה הוא כל כך אוהב את זה?
כי ראש הממשלה מקבל המון תשומת לב. אני יודע, זה נשמע פשטני ואינפנטילי אפילו. אבל זו האמת המרה. הוא אוהב להתקבל בכבוד של מלכים אצל הארגונים היהודים בארה”ב. לקבל את הטקס המלא בארמון האליזה, למרות שהוא יודע שכולם, מנשיא צרפת ועד לאחרון החיילים במשמר, מתחלחלים בשקט. לקבל את הכמות המקסימלית של מאבטחים, ולא רק מה שמוקצה לראש אופוזיציה. לקבל את זמן השידור הארוך הראוי לרם שבתפקידים והכותרת שבתחתית המסך שבאה בהתאם.
אני בטוח שיש עוד המון דברים קטנים שביבי מאוד אוהב כראש ממשלה שאני בכלל לא מכיר. אולי יש לך כל ערב שוקולד על הכרית? מעניין אם הם שווים הזנחה של כל שאר הדברים שאיתם צריך להתעסק ראש ממשלה בישראל.

ערוץ 1 / מיכל אור-עד

הימים שבהם כל קיץ היינו יושבים מול הטלוויזיה וממחזרים את אותן סדרות שוב ושוב. הימים בהם היה רק ערוץ אחד, לא הייתה לו אלטרנטיבה, או לפחות לא ידעו שיש אופציה לעוד. טעם של ילדות, לחם עם שוקולד, חום היסטרי מול מאוורר לא מועיל, ופרק שמדקלמים בעל פה. נילס מתכווץ, מרקו רץ בקווים שאמורים לדמות גשם. ישראליות ממוחזרת במיטבה.
בעידן שיש שמונים אלף ערוצים, נדמה כי לא השתנה פה כלום. באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, כולם בוחרים לצפות שוב באותו ערוץ. קרב הענקים, זה מול זה.
מדינה של שידורים חוזרים.

שחיתות אידיאולוגית / אורי רומנו

שחיתות אינה רק פלילים או אורח חיים. יכולה להיות שחיתות אידיאולוגית

עד לפני תחילת מבצע “עופרת יצוקה”, עצם קיום הבחירות הקרובות נבע בעיקר ממניעי השחיתות. הגורם המשמעותי ביותר להתפטרותו של אולמרט היה חקירת המעטפות שקיבל ממשה טלנסקי ולחציו של אהוד ברק כי יתקיימו פריימריז בקדימה. מה שלא הצליחה לעשות מלחמת לבנון הקטסטרופלית עשו המסה הקריטית של שלוש חקירות שחיתות שהתנהלו במקביל. באם מישהו שכח, מדובר על מכירת הבית ברחוב כרמיה, פרשת בנק לאומי, וכמובן מעטפות הכסף. לרגע היה נדמה שסוף סוף השחיתות ואמות המידה של הפוליטיקאים בישראל יעמדו במרכז הבחירות.
לאחר התפטרותו זכתה ציפי לבני בראשות המפלגה והמועמדות לראשות הממשלה. לבני נתפסה כמי שמביאה פוליטיקה אחרת, נקייה. עובדת ציבור נטולת אינטרסים אישיים וחדורת אידיאולוגיה. לגבי האידיאולוגיה ניתן להתווכח (וגם מומלץ) אבל איש לא הטיל ספק ביושר האישי שלה ובטוהר מידותיה. היא מעולם לא נחשדה בדבר ומעולם לא יצגה איזשהו אורח חיים ראוותני נוסח ביבי, ברק או אולמרט ולא עסקנות פוליטית רדודה נוסח שאול מופז ומרכז הליכוד ממנו כביכול ברחה עם אריק שרון. למרות כל זאת, שחיתות אינה רק פלילים או אורח חיים. יכולה להיות שחיתות אידיאולוגית וזו השחיתות של ציפי לבני. הדוגמא המובהקת ביותר לדעתי היא התנהלותה של לבני לאחר דו”ח וינוגרד הראשון.
מסקנות הדו”ח פורסמו תקופה קצרה יחסית לאחר המלחמה. הטראומה הייתה עדיין טרייה, המחאה הציבורית הייתה בעיצומה וכמובן שאחוזי התמיכה באולמרט היו בשפל. נמתחה ביקורת חריפה מאוד על תפקוד ראש הממשלה ואפילו נרמז על ביקורת קיצונית יותר שתפורט בדו”ח השני אשר יעסוק בעיקר בממשלה. לבני החליטה כי אולמרט כשל בתפקודו ואינו ראוי לכהן כראש ממשלה, אך מה שעשתה לאחר מכן הוא הצביעות, האופורטוניזם והשחיתות עליה אני מדבר. הצהרתה כי מן הראוי שאולמרט יתפטר לא מנעה ממנה להישאר ולתפקד כשרת החוץ. כלומר הוא צריך לעזוב, אבל אם לא אז גם היא נשארת. הוא לא יכול לשמש כראש ממשלה אבל היא יכולה לעבוד תחתיו ללא בעיה. לבני רצתה לזכות בנקודות וההערכה בציבור בתור מי שקוראת לשלטון תקין, אבל לא הסכימה לשלם את המחיר שהיא דרשה מאחרים.
באיזו קלות ועם איזו תנופה ציבורית הייתה יכולה לפרוש, להפיל את הממשלה ולהתמודד כמישהי בעלת עקרונות שלא מפחדת להסתכן ולא מעוניינת אך ורק לשמור על כסאה ומשרתה. היא לא עשתה את זה מכיוון שהיא ידעה שבסופו של דבר לא יעירכו את מי שפרש בשביל העקרונות, אלא את מי שאולי תהיה חתומה על איזה הסכם הפסקת אש בינלאומית עם טקס מצולם היטב. זה זכותה ואין בזה שום עברה, אבל גם לא יושר אישי.
בנוסף, אם בפוליטיקה נקייה עסקינן, חשוב לזכור שקדימה זה לא רק לבני. קדימה זה צחי הנגבי, חיים רמון, רוחמה אברהם אלי אפללו ועוד רבים וטובים. אין ספק, פוליטיקה גם חדשה וגם נקייה.