הכניסו אותי לבית, לחדר גדול בלי רהיטים, בלי חלונות, בלי צבע על הבטון. עובש ירוק, חור קטן 20 על 20 על אחד הקירות, 2 מזרונים על הרצפה, כמה כלי אוכל, כסא, עיתון בערבית. קר, חשוך.בקצה של החדר, ליד נר, יושבים עם הגב לקיר שני אנשים. אחד מעשן ומאפר על הרצפה. הם משחקים קלפים. שניהם לבושים בפיג’מות מלוכלכות. הזקן, זה שמעשן, מסתכל עליי.“אני הגעתי ראשון, אני יוצא ראשון, לא מעניין אותי כלום”. יש לו זקן שחור לבן ושיער שנראה כאילו הוא חתך אותו בעצמו עם סכין מטבח. לא נראה שזה אכפת לו.לא נראה שמשהו איכפת לו. חוץ מזה שהוא יוצא ראשון. הוא עייף, בן 70 אבל אני יודע שהוא הרבה יותר צעיר, 50, משהו כזה. אבל הוא זקן. הוא מנסה לקום, לבוא לקראתי, אולי ללחוץ לי את היד. אבל קשה לו. הרגליים שלו לא נראות כמו משהו שיכול להרים אותו. הוא פונה לבחור הצעיר:“גלעד, לך תביא עוד נר, יש לנו אורח”.“זה לא אורח” עונה לו הצעיר, “זה שותף. אורחים באים עם מתנות והולכים, הוא נשאר”.“בכל זאת נדליק עוד נר”.הדלת מאחורי נפתחת. מישהו קטן, שמן עם כאפייה שמסתירה לו את הפנים נכנס. ג’ינס, חולצה, כפכפים, ושקית ניילון ביד. הוא זורק את השקית למרכז החדר, מסתכל על הזקן.“מה נשמע” הוא שואל עם מבטא ערבי.“סבבה בבסיס, יש לי דואר?”“היום כלום, אולי מחר”. השמנמן מסתובב ויוצא.“זה ככה כל יום” אומר לי גלעד. “בדיוק אותו דבר כל יום. בשקית יש אוכל וסיגריות. חומוס. אני שונא חומוס.3 פיתות לכל אחד. בהתחלה ניסיתי לעשן כדי להעביר את הזמן, אבל זה עושה לי שלשולים.. בכל זאת אני לוקח חצי מהקופסה ושומר בצד. אחרי זה אנחנו משחקים קלפים ואני מפסיד לו את הסיגריות בכוונה. זה עושה אותו מאושר. אם היינו ארבעה אפשר היה לשחק וויסט. אני מת על וויסט. שלושה זה יותר מסובך. אני לא מכיר משחק קלפים לשלושה. "ממילא אין את כל החבילה”.“יש רק 6 פיתות” אומר הזקן. “אמורות להיות תשע, אנחנו שלושה, אמורות להיות תשע פיתות!”הוא מתחיל לצרוח משהו בערבית. אין תשובה. הוא צורח שוב. אין תשובה.“הם אף פעם לא עונים” אומר גלעד.“איפה אנחנו?” אני שואל.“יכול להיות שזה דרום גבעתיים, סתם איזו חצר בהרצליה, או שאנחנו בטהרן, בדמשק. אין לי מושג... חם אז זה לא יכול להיות פאריס. אבל חוץ מזה... יכול להיות שמאחורי הדלת יושב בן-לאדן. אנחנו לא בהרים. זו עיר, כי מדי פעם אני שומע רעשים של בנייה, של מכוניות, צופרים רחוקים. זה לא מרכז העיר אבל זה לא המדבר. אנחנו בחדר הזה.”
הזקן ממלמל לעצמו “חומוס, פיתות וסיגריות פעם ביום. בחור הזה הסיגריות בטח לא עולות להם יותר מ 5 ש”ח, החומוס והפיתות גם, סה”כ 20 ש”ח ביום כפול 20 שנה - 73,000 ש”ח, וזה רק האוכל. יש גם את הנרות, השומרים, התנור בנזין בחורף, לפעמים מחליפים בגדים, פה ושם מקלחת בחדר ליד, ב-89’ הביאו לי רופא פרטי.אולי נגמר להם הכסף. אולי ישחררו אותנו כי פשוט נגמר להם הכסף. "גלעד, כמה זמן אתה פה?”“866 יום”.”זה עוד 2598 פיתות....אין להם כסף יותר לפיתות”."הוא מקבל דואר?” אני שואל את גלעד.“בחיים לא, אבל הוא שואל”.“אני חייב להשתין”.“בפינה יש חור בריצפה, אני חושב שיש בור מתחת, חייבים לסגור עם הקרטון, בלילה עולים ג’וקים.הזקן מנסה שוב לקום. לא הולך לו. הוא תופס לי את היד.“20 שנה שלא הורדתי את המים בשירותים” ומתפוצץ מצחוק.“זו הבדיחה הקבועה שלו”.“יש לי עוד בדיחה” אומר הזקן, “רון ארד לחופש נולד”.הוא מחייך. יש לו צחוק עמוק, קול שחוק. הוא שולף סיגריה מהכיס, מקפיץ אותה באוויר ותופס אותה עם השפתיים. כמו קוסם. כמו קוסם זקן שעושה טריק ישן. הוא מתכופף אל הנר, מדליק את הסיגריה ומחייך.השיניים שלו צהובות, רקובות. זה נראה כואב אבל לא נראה שכואב לו.פעם רופא השיניים שלי הסביר לי את התופעה: השן נרקבת אבל מערכת העצבים נסוגה, אז לא כואב.הרופא שיניים שלי בירושלים, ברחוב הלל, מול ארומה.אני מת לקפה. הפוך עם קצף.זה נראה לי כל כך רחוק, לפני שנים.ואני פה רק שעה.
אני חושבת על אבא שלו. על השואה הרגשית שמתרגמת את עצמה בגופו.אומרים שצרות גורמות לשיער לבן. מעניין אם לנעם שליט היו שיערות לבנות לפני החטיפה. הקמטים שנוצרים מרוב דאגה, השחור מתחת לעיניים. אני לא רוצה לחשוב על אבא שלי ולדמיין מה היה קורה אם היו מודיעים לו שאחי נחטף. אבא שלי חולה לב. הוא עבר התקף אחד, שני צינתורים כושלים וניתוח מעקפים. קשה לי להאמין שהוא היה שורד את זה. השיערות הלבנות הראשונות שהופיעו בשיערה של אימי היו בתקופת שירותו של אחי בלבנון, אי שם בתחילת שנות ה-90. לילות בלי שינה, עייפות קיצונית, עצבים מתמידים ודיבור אין סופי על לרדת מהארץ. אז מה עדיף? בן מת או בן שבוי? השבי מפיח בנו תקווה, כיוון שעבור הסיכוי הקלוש שהילד עדיין חי אנחנו נעשה הכל. אבל מתי התקווה הופכת לתסכול? מתי מגיע הרגע בו רוצים לקבל כבר תשובה? הילד חי או שהילד מת? אולי עדיף כבר שימות. בשבילו, בשבילנו, בשביל לא להיות ערים כל הלילה במחשבה על העינויים והסבל שהוא עובר, על הצלקות הנפשיות שאף פעם לא יחלימו. בשביל שנזכור אותו טוב, בריא, מחייך ושמח ושלא נצטרך להחליף את הדימוי הקסום הזה בילד שבור, כפוף, בלי אור בעיניים. בשביל לסגור סוף סוף את המעגל הזהשאולי אחרת לעולם לא ייסגר. עם בן מת אפשר להמשיך הלאה, להשתקם, לחיות, אולי אפילו לשמוח יום אחד. עם בן שבוי אי אפשר. בן שבוי משאיר אותך תקוע בין שני עולמות. עולם של שיערות לבנות.מצד שני... מי זוכר שם של נופלים? מי זוכר מישהו שנפל במלחמת לבנון השנייה? אפילו שני אלה, נו... גולד משהו ו...איך קראו לשני? אולי השבי עדיף, בשביל המורשת, הגבורה, שנוכל לספר לנכדים, שיהיה לנו תירוץ למרמור, לעייפות הכרונית, לייאוש ולאובדן רוח החיים. לעוד יום. עוד בוקר, עוד כוס קפה, עוד מרירות שלא נגמרת, עוד עייפות, עוד מלחמה. עוד לילה, עוד מחשבות, עוד תסכול, עוד עצבות נוראית שמשתלטת על הכל.
+copy.jpg)
