אוקיי חברים, בואו נעצור את זה כאן. חוסר היכולת שלכם להבין או להסכים איתי מאפשר לכם להגיב אליי רק דרך פילטרים של סטריאוטיפים שחוקים. כוס אמק! אל תגידו לי שאני מעדיפה להיות אחות שכולה. כן, זה מה שאהיה אם אח שלי ייהרג בצבא. כשאני אומרת שאני מעדיפה את אח שלי מת על פני שבוי אני לא חושבת על עצמי. אני חושבת על אח שלי. מעצם המחשבה שמשהו יקרה לו זולגות הדמעות מעצמן, גם בחמש בבוקר, כשאני מתעוררת מסיוט על חטיפה וקולות מסוקים מתחלפים ברעש של עבודות בנייה בפרישמן.
כמה נשים אתם מכירים שמוותרות על בדיקת מי שפיר ואומרות לעצמן יהיה מה שיהיה? כמה בנים אתם מכירים שמשאירים את אבא שלהם מחובר למכונת הנשמה כבר קרוב ל-3 שנים? קרה לכם נס בזמן האחרון? כבר הצלחנו להביא לשחרורו של גלעד? ושבו בנים לגבולם? 'לא מפקירים פצועים בשטח' עלק.
אצלי אין דמיונות על אח שבוי. אני חווה את המחשבות האלה בקולות. אני שומעת אותו צווח, בוכה, נאנק מכאב. זה הכל. אל תהפכו אותי לאגואיסטית צמאה לתשומת לב, אחת שמפנטזת על תמונת פספורט בעמוד השער של עיתון יומי, ואל תגידו לי שמוות הוא הרואי ונפילה בשבי היא השפלה. כולנו זוכרים את נחשון וקסמן.מישהו זוכר את סרן ניר פורז ז"ל?
אל תגידו לי שזה בגלל שיש במוות הרואיות. גבורה נשטפת בגשם שפוקד לוויות צבאיות ומפציעה איפשהו במאי, פעם בשנה. רוצים להפנות אליי אצבע מאשימה? תגידו שאני חסרת סבלנות בצורה אכזרית וזקוקה לסיפור עם התחלה, אמצע וסוף, "רוצה סיפור ושיכניס בו אהבה".
חשבתם איך אביבה ונועם שליט הולכים לישון בלילה? האם הם מתנחמים זו בזרועותיו של זה או מחרישים דמעות כל אחד בצד שלו? ואולי אביבה לוקחת כדור ונועם נרדם על הספה?כשנראה את גלעד שליט יושב באולפן החדשות ורפי רשף יפנה אליו ב"גלעד שליט, מה שלומך?" אז אשנה אולי את דעתי.
