זה לא סקורסזה / אורי רומנו

בניגוד לארה"ב, שבה יש מאות מיליונרים ומיליארדים השולטים באלפי חברות המתחרות זו בזו, לנו יש 15 משפחות, פחות או יותר, שכבר מזמן סגרו ביניהם מי אחראי על מה פה בשכונה

לא משנה כמה נרצה, בהיבט אחד חשוב מאוד, לעולם לא נוכל להיות כמו אמריקה. אני יודע שזה בטח ישמע סופר פלצני להגיד את זה, אבל סתם להעתיק כל מה שנראה לנו שעובד באמריקה לא בהכרח יעבוד כאן. אני לא מתכוון לתוכניות ריאלטי, טרנדים של אוכל ואופנה או שיח פוליטיקלי קורקט שאנחנו אוהבים לחשוב שרלוונטי לגבינו. אני מתכוון לכלכלה. אנחנו לא יכולים להיות שוק חופשי כמו באמריקה כי כל דבר שיהיה פתוח לתחרות בארץ, ייקבע מראש בין כמה משפחות בודדות שגם ככה שולטות בכל המדינה. בניגוד לארה"ב, שבה יש מאות מיליונרים ומיליארדים השולטים באלפי חברות המתחרות זו בזו, לנו יש 15 משפחות, פחות או יותר, שכבר מזמן סגרו ביניהם מי אחראי על מה פה בשכונה. הצרה היא שפיסת המידע השחוקה הזו מובילה לבעיה יותר גדולה. כל עובד ציבור, ובמיוחד הבכירים שבהם, יודע שברגע שהוא יסיים את תפקידו ויצא לשוק הפרטי הוא יעבוד בשביל אחת מאותן המשפחות. מאלוף פיקוד מרכז לראש אגף תקציבים באוצר, אף אחד לא ירצה לעשות משהו שירגיז מישהו מאותן משפחות. פשוט מאוד כי מחר הם יהיה הבוסים החדשים שלו. הדרך מפה למכרזים מכורים, הוצאות מגוחכות ומיותרות של המדינה לטובת אותן משפחות ועוד עשרות דוגמאות לפגיעה באינטרס הציבורי היא קצרה מאוד ונעשתה כבר מזמן. אז הגענו למסקנה ששוק חופשי לא הולך פה כמו שתכננו, כי כמו שטל פרידמן היה אומר, "פה זה קטן. זה לא סקורסזה". אבל גם לפני 40 שנה, כשכל חברה בארץ כמעט הייתה בניהול ממשלתי מפא"יניקי הייתה אותה מידה של שחיתות. נדמה שהמסקנה היא ציטוט אחר: "צריך להחליף את העם".