שני הלל | בת 28 | גרה ברחובות עם בעלה גלעד | שניהם עובדים במכון וייצמן.
נמצאת בבית חולים קפלן | חודש תשיעי עם צירי לידה | הריון ראשון עם תינוק זכר.
מתחילה לכתוב לבנה שנולד לאחר שהיא מתעוררת מהלידה ומגלה על הפצצה.
ילד שלי,
אני מביטה בך שוכב בעריסת בית החולים הקטנטנה בפינת החדר, אתה כל כך שליו, רגוע ובעיקר מודע לעולם בלי לדעת אותו, כל מה שמעבר לרגע הספציפי הזה, לשנייה שהיא עכשיו בה אני מביטה בך נראה לי רחוק כל כך, מעבר לטווח הזיכרון בכלל, אבל כדי שיום אחד בעולם, שאין לי מושג איך ייראה, תוכל להבין, או אולי לא להבין אלא פשוט לדעת מה קרה כאן אני חייבת בשבילך ואולי בשבילי, לכתוב פשוט לכתוב...
יש אותי ויש את אבא ויש אותך שילוב דנ"א שכזה שגדל לי בבטן תשעה חודשים, וגם אחרי שכבר כולם אמרו שהגיע הזמן שתצא החוצה אתה עוד רצית קצת להישאר ואני, שעם השנים תגלה שאני חרדתית מטבעי, התחלתי לדאוג שאולי טוב לך שם שאולי בחוכמתך העוברית אתה מבין שהחיים שתבנה לך כאן בעולם בחוץ אף פעם לא יהיו בטוחים כמו העולם שבנית לך שם בפנים.
ואז, בין דאגה לחרדה, הודעת שאתה מוכן, שאתה לוקח את הסיכון ורוצה לבוא החוצה, מבועתת הגעתי לבית חולים, כאשר אבא שלך מאחורי באדישות הטיפוסית שלו שבוודאי תלמד כמוני לאהוב, מתיישבת על המיטה, קמה מהמיטה, צועקת, נרגעת, שולחת אותו להביא לי משהו מהמכונה, לא משנה מה, העיקר רגע לעכל, לנסות להבין בפניי מה אני עומדת, הפחד מחזיר אותי כמו תמיד לילדות, גורם לי להרגיש קטנה כזאת ואני מתקשרת לאמא שלי, סבתא שלך, קשה לי לעכל שעכשיו גם אני אימא, שמישהו אחר זקוק לה כשהוא מרגיש קטן או חסר אונים.. סבתא שלך ישר עונה, כזאת היא, מרגישה את הפחדים שלי מקילומטרים, היא מקשיבה ומרגיעה ובעיקר אוהבת בלי שאלות ובלי תנאים ואז בבת אחת נעלמת.. האבן היציבה שלי נשברת, יש חושך בבית חולים... זה רק אני ואתה.
כשתגדל אל תשאל אותי איך היית הלידה שלך, אני לא זוכרת, לא זוכרת כלום.
אני אדע רק לספר שנולדת לתוך החושך, לתוך הפחד, נולדת לעולם חדש ומפחיד, שלא אתה מכיר אבל גם אנחנו לא מכירים, לא אני, לא אבא, לא סבתא, לא אף אחד שהיה כאן לפנייך, אתה חלוץ בעולם ובגלל זה החלטנו לקרוא לך ניצן, משהו שצומח, משהו שמעיד על התחלה חדשה, ולא רק בשבילנו...
אמרו לנו שיותר בטוח שנשאר בבית חולים, אבל אני מרגישה שזה יותר בשבילם מאשר בשבילנו, כל הרופאים והאחיות עובדים 24 שעות לטפל בפצועים שמגיעים משם, ככה אנחנו קוראים לזה – "שם", המרכז הפך לשוליים, מי חשב שרחובות תהיה כזו אטרקציה. ובין טיפול לטיפול בין מראה זוועה אחד למשנהו הם עולים לכאן אלינו, בעיקר אלייך, מחלקת יולדות הפכה להיות מחלקת התקווה, משהו בידיעה שיש חיים חדשים, שיש אפשרות לצאת ולהשתקם מהפצצה הנוראית הזאת, שיש חיים שלא נגועים בזוהמת המוות מרגיעה אותם ונותנת להם להמשיך הלאה. ולנו, לי ולאבא שלך, לא איכפת להישאר בחממה, אני מעדיפה לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות, הבורות כרגע היא ברכה, היא הדרך היחידה שלי לשרוד, אני נאחזת במשפחה הקטנה שנוצרה לי כאן עם הגעתך כדי לא לאבד את שפיותי. כל פעם שאני מתיישבת להניק אותך,הידיעה שאתה זקוק לי, שאתה מקבל ממני חיים, מאשרת את ההחלטה שלי לא לדעת כלום, לא לתת לאבא לספר לי כלום מהידיעות שהוא אוסף יום אחרי יום, כדי ששום דבר מזה לא יחלחל אלייך דרכי, כדי שתישאר נקי.
אני כותבת כשאני כבר רגועה, הכי רגועה שאפשר להיות בימים אלו. אבל זה לא כל הזמן היה ככה. שלושה ימים אחרי שנולדת, אני ואבא התעוררנו לעולם החדש והמפחיד שלנו. שהיה שונה לגמרי מהעולם שהתרגלנו אליו בשלושה ימים מאז לידתך והפצצה. התעוררנו לעולם בלעדייך. העריסה שלך הייתה ריקה. הרגשתי שהכול מתמוטט. אתה הניצן שלי, אתה העולם החדש שלי, אתה התקווה שלי. מסתבר שלא הייתי היחידה שחשבה ככה. כל בית החולים עמד על הרגליים, הם עזבו הכול. מטופלים, רופאים, אחיות, המוות מסתבר מתגמד לעומת החיים. אני חושבת שכולם הרגישו במעיין משימה למען עתיד האנושות, אתה צריך להבין, בתוך עולם המוות הזה שנקרא בית חולים את היית החי היחידי. אני מקווה שאני לא אצור טראומות עתידיות בכך שאני חושפת בפנייך מה יכול לקרות לאנשים שהכול נשמט תחת רגליהם אבל אי אפשר לספר את סיפור לידתך בלי הסיפור הזה שממחיש מה הייתה המשמעות שלך בעבור אנשים.
אחות אחת במחלקת יולדות שאיבדה את כל משפחתה ומשהו בתוכה נשבר, פיתחה אלייך מסתבר אובססיה קשה. היא נכחה בלידה שלך וטענה שכשיצאת מהרחם שלי אור אלוהי הציף את החדר וזה היה אלוהים שנתן לה סימן שאתה נועדת להושיע את העולם לאחר הפצצה ושתפקידה הוא לקחת אותך ולהגן עלייך עד שתגדל ותוכל לממש את ייעודך. אבא מצא אותה במחסן תרופות באחת הקומות מחזיקה אותך בזרועותיה וממלמלת תפילות. כשהיא ראתה אותו, את הדאגה האבהית בפניו היא הניחה אותך בעריסה חזרה ופרצה בבכי. אני חושבת שברגע היא הבינה. מה שהיא באמת רצתה זה לא ישועה לעולם. היא פשוט רצתה משפחה. אבא חיבק אותה שעה לפני שהחזיר אותך אליי.
אתה מבין ניצן, בשביל הבית חולים היית כוח, כוח להמשיך הלאה, בשבילנו.. בשבילנו היית תקווה. תקווה למשפחה, להמשכיות לאהבה, לחיים. חיים שאחרי הפצצה.
אחרי מה שקרה הרגשנו שהגיע הזמן לצאת החוצה. הלוואי והייתי יכולה להישאר בתוך הבועה הזאת שיצרנו לעצמנו, אבל החיים ממשיכים, כמו שאבא אומר, ואנחנו צריכים להמשיך איתם, כשאתה מכורבל בתוך ידיי אני מרגישה שיש לי כוחות לעשות את זה, להמשיך הלאה. עוד מעט אבא יבוא ושלושתנו ניסע הביתה לסבתא, היא הייתה מספיק קרובה לבית חולים לפני הלידה כדי לא להיפגע אבל מפחד שמישהו יזהם את הבית חולים לא נתנו לה להיכנס, אז היא עוד לא ראתה אותך היא חיכתה, כל יום היא באה והעבירה לנו דברים. ככה זה אימא. אני מקווה שזה גם מה שאני אהיה בשבילך. שאני תמיד אהיה האבן היציבה שלך ואתה תמיד תהיה התקווה שלי.
יבגני - עלה לארץ לפני 15 שנים מרוסיה, שם למד פיזיקה
גאון, קצת משוגע
כשהגיע לארץ עבד בחברת הייטק אבל גל פיטורים השאיר אותו מחוסר עבודה
אשתו התגרשה ממנו והוא התמכר לאלכוהות ואיבד את הכל
חי כהומלס בדרום תל אביב כבר כמה שנים
ישן בתחנה המרכזית וכותב רשמים מיומו בפנקס
בזמן נפילת הפצצה ישן בתוך התחנה המרכזית בת"א
התחנה המרכזית הפכה למרכז רפואי מאולתר ומבודד לנפגעים מנשורת רדיואקטיבית
ויבגני מתעורר ועובר בין הפצועים ועושה לעצמו רשימות
01/08/10 בוקר של יום נפילת הפצצה
187 חיילים עברו פה מאז שש וחצי בבוקר, רק 23 מהם מחיל האוויר.
54 אנשים קנו סיגריות בקיוסק מהבוקר, 12 מהם גם מצית. 40% נשים. ברוסיה תמיד הייתי הולך לקנות סיגריות בקיוסק בשביל אבא שלי. אפילו שכבר הייתי סטודנט באוניברסיטה. מאז שהוא מת התחלתי לעשן בעצמי, שלא יעלם הריח שלו, הזיכרון. בבקרים של ימי ראשון מרוב הרעש אני לא יכול לחשוב. בחישוב גס בין שמונים לתשעים דציבלים, אם לא מחשיבים את האוטובוסים עצמם. שוב נרדמתי בקומה הלא נכונה.
04/08/10 (שלושה ימים אחרי נפילת הפצצה)
הם מתרוצצים כמו נמלים שדרכו להן על הקן. היום כל אחד שעבר סיפרתי לו שהנשורת כבר הגיעה לפה כמה שעות אחרי שהפצצה נפלה וכולנו נמות מזה גם ככה. גם לוקימיה עוד שלושים שנה זה נחשב למות. הם לא מבינים מהחיים שלהם. לא הקשיבו לי קודם כשביקשתי כמה שקלים ולא מקשיבים לי עכשיו כשאני מנסה להסביר להם איך מחשבים את כמות האנרגיה שנספגה לרקמות הגוף, פר גרם. לי לא אכפת, ממילא לא תכננתי להתרבות והכבד שלי נמק גם ככה.
אבל לה בטח אכפת, זאת על הרצפה לידי. עידית לשם בת 45, כתוב לה על הרגל.
לא תשרוד יותר מיומיים לפי מה שאני רואה פה. 60% כוויות בדרגה שניה.
תאי המוח שלה כבר לא מתרבים, זה בטוח. הייתי מהמר שנחשפת ליותר ממאתייםrads. קרינה, לפי כמות השיער שנשארה לך עידית. היא גם לא מקשיבה. לפחות שישימו אותי איפה שיש עם מי לשוחח.
05/08/10
שמוליק נאה, אין גיל
נראה בן 50
הביאו אותו אתמול בלילה
פתח את העיניים קודם ושאל אותי מה השעה
אמרתי לו שהתאים שלו בגוף כבר לא מתחלקים אז שלא ידאג לשעה עכשיו.
נזקי קרינה לרירית צינור העיכול גורמים לבחילה, הקאה ושלשול דמי. נראה שאתה סובל מכולם.
אם תספר לי איפה כמה זמן היית במקום לא מוגן אני אגיד לך כמה שעות נשארו לך.
גל גפן
בת 25
גרה בת"א
נולדה וגדלה ברמת השרון להורים עשירים ופלצנים
אבא אף פעם לא בבית - תמיד עובד
מפונקת מרוכזת בעצמה
כותבת מכתב להורים שלה שנמצאים בחופשה בחו"ל בו היא מספרת מה עבר עליה מאז נפילת הפצצה
נחשפת לרמה גבוהה של קרינה ולבסוף מתה
(המכתב יכול להופיע בהמשכים..)
כמעט קיוויתי שדבר כזה יקרה לי רק כדי שלכם יהיה רע. כששכבתי שם על מה שנשאר מהדשא, דמיינתי אתכם, מוכי תדהמה, אמא שומטת מהיד את הקוקטייל, חוזרים למלון, מבקשים מהעוזרת שתארוז הכל, אבל שלא יתקמט. ואז חשבתי על כל הבגדים החדשים שעדיין לא יצא לי ללבוש.
מרוב אבק אי אפשר היה לנשום, והחום כמעט בלתי נסבל. הפלאפון שלי מת, ונראה לי שגם הכלבה, כי לא ראיתי אותה מאז. דווקא ביום שהרמתי לה את הקקי לא היו בפארק פקחים. עכשיו גם אין פארק. הכל חרוך. מרוב סחרחורת לא הצלחתי אפילו לקום. אני לא יודעת איך הגעתי למקלט. התעוררתי מבוהלת ומישהו ניגש אלי ושם לי בקבוק מים ביד. שאל איך אני מרגישה. הוא סיפר על הפצצה. שבחוץ משתוללות שריפות, ובניינים קורסים. ניסיתי לדבר ולא הצלחתי. ניסיתי לעצום את העיניים ולהתעורר במקום אחר.
במקלט איתנו הייתה עוד משפחה מעצבנת עם ילד שלא סותם את הפה. כל המקרים המזעזעים האלה על הורים שחונקים את הילדים שלהם, כל כך קיוויתי להיות עדה לאחד כזה עכשיו. עוד איזה אישה מבוגרת, לאה, היא דווקא בסדר, כל הזמן מספרת על בעלה, שבדיוק היה בדרך לאסוף אותה למסעדה והוא בטח מחכה לה באוטו. וערן קוראים לו, לבחור שנתן לי את המים. אני חושבת שהוא היה המלצר שלי פעם בבנדיקט. עדיין לא זכרתי לשאול אותו אם הוא עבד שם.
בשיחה האחרונה שלי ושלכם בטלפון אבא שאל אותי למה יש לו שבעה חיובים מהבנדיקט באשראי, לבדוק אם זה לא טעות. הצחוק שלי הגיע אליכם בדיליי של כמה שניות. את המתנה הכי יפה מהחופשות שלכם אני מקבלת לפני שאתם טסים. אני בטוחה שאתה כמעט שמח שאין איפה לגהץ, אבא, אבל אם יתקשרו ויבקשו תרומה בשביל לבנות את תל אביב מחדש אני כבר אדאג שלפחות עץ אחד יהיה על שמך.
היינו חייבים לצאת החוצה, לא היתה ברירה. המים נגמרו וסבתא לאה הזאת התחננה שנצא לבדוק אם בעלה בחוץ. פתחנו את הדלת ועלינו במדרגות. ממה שהיה פעם שדרות נורדאו, נשאר עכשיו שורה של עצים ערומים. שברי זכוכית מחלונות מנופצים. קשה להאמין שהיתה פה פעם עיר. ערפל של אבק, כבד וסמיך, מסתיר את השמיים ונוחת על הספסלים, הופך לשכבת פודרה אפורה.
יכולתי להכנס לכל החנויות על דיזינגוף ולקחת מה שאני רוצה, ביקשתי מערן שנעצור ואולי אני רק אמדוד, הוא חשב שאני צוחקת. לקחנו מה שיכולנו מהסופר, היה ברור שעוד כמה ימים המדפים יהיו ריקים. כבר עכשיו לא מצאתי פריכיות. בדרך חזרה ערן ניסה שוב את הטלפון הציבורי ואני בדקתי אם כבר הביאו קולקציית סתיו, התחשק לי להחליף בגדים.
שהתחלנו להתקרב לבניין ראיתי שהדלת פתוחה, הסתובבתי לראות אם גם ערן שם לב ולפני שהספקתי להגיד משהו זינקו עלינו שני אנשים, אני צרחתי וערן ניסה להאבק אבל הם הצליחו לקחת את כל השקית שלנו ולברוח. בפנים מצאנו את לאה בוכה. המשפחה המעצבנת לקחה את כל מה שנשאר מהמים והאוכל ועזבה, היא אמרה שעבר מישהו וסיפר להם שיש נקודת סיוע בדרום העיר ושצה"ל שם. הם מיד קמו והלכו והיא היתה חייבת להשאר לחכות לעוזי. את רואה אמא? תלמדי משהו, זאת נאמנות, את אם את מאבדת את אבא בקניון את לא מחכה לו. לא פלא שלא היתה לי אפילו מערכת יחסים נורמלית אחת.
ניסינו לישון, החלטנו לא להחליט, לדבר מחר. חסמנו את הדלת עם אופניים שהיו שם שאף אחד לא יכנס ושכבנו על השמיכה מותשים. שמתי את הראש על ערן, אם אני מסריחה כמוהו אז אני כנראה כבר מתה וזה הגיהנום.
בלילה ההוא התחלתי להבין שמשהו לא בסדר איתי. שהבחילות זה לא סתם מהבטן הריקה. שהיובש בידיים זה לא בגלל גמילה לא מתוכננת מהקרם לחות. התעוררתי להקיא, בפעם החמישית ניסיתי לדמיין שזה האנג אובר רק כדי לא להרגיש כל כך מסכנה. דמיינתי לילה סוער, שוט אחד יותר מדי. דמיינתי שאפשר להוריד את המים.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה היינו נוסעים כל שנה ללילה בכינרת, לישון באוהל, אבא היה אומר שזה בשביל שישאר לו משהו מהגבריות, שיש יותר מדי אסטרוגן בבית. האוהל לא יצא מהאוטו אפילו פעם אחת, תמיד אני ואמא מצאנו תירוץ ועכשיו אני כבר יודעת שהצימר הוזמן בכלל מראש. "זמן משפחה", ארבעים ושמונה שעות, פעם בשנה באותו חלל, שני ערוצים בטלוויזיה. בפעם האחרונה שנסענו העיתונים נגמרו מהר מדי, בהעדר קניון ברדיוס של 150 ק"מ אבא הציע שנלך לטייל קצת ברגל ואמא אמרה: "אני מעדיפה להשאר קרוב לאסלה", זה וכנראה שאני גלגלתי עיניים פעם אחת יותר מדי - שנה אחר כך כבר כולם היו עסוקים מדי.
המצב שלי התדרדר במהירות, ערן החזיק לי את השיער ורובו נשאר אצלו ביד. היובש בידיים התחיל לדמם. חיכיתי כבר שמישהו יעיר אותי, אולי עם איזה ארוחת בוקר למיטה. לאה הלכה לחפש את בעלה וחזרה עם קצת מים. היא גם תלך לדרום העיר, אולי הוא מחכה לה שם. "אנחנו נשאר פה עד שתרגישי יותר טוב ואז נתחיל להתקדם".
ערן הביא לי דף והייתי צריכה להחליט מהר מאוד מה אני עושה איתו. קטן מדי כדי לקפל אותו לסירה. אז האפשרות השניה היתה לכתוב לכם.
גל גפן
בת 25
גרה בת"א
נולדה וגדלה ברמת השרון להורים עשירים ופלצנים
אבא אף פעם לא בבית - תמיד עובד
מפונקת מרוכזת בעצמה
כותבת מכתב להורים שלה שנמצאים בחופשה בחו"ל בו היא מספרת מה עבר עליה מאז נפילת הפצצה
נחשפת לרמה גבוהה של קרינה ולבסוף מתה
(המכתב יכול להופיע בהמשכים..)
כמעט קיוויתי שדבר כזה יקרה לי רק כדי שלכם יהיה רע. כששכבתי שם על מה שנשאר מהדשא, דמיינתי אתכם, מוכי תדהמה, אמא שומטת מהיד את הקוקטייל, חוזרים למלון, מבקשים מהעוזרת שתארוז הכל, אבל שלא יתקמט. ואז חשבתי על כל הבגדים החדשים שעדיין לא יצא לי ללבוש.
מרוב אבק אי אפשר היה לנשום, והחום כמעט בלתי נסבל. הפלאפון שלי מת, ונראה לי שגם הכלבה, כי לא ראיתי אותה מאז. דווקא ביום שהרמתי לה את הקקי לא היו בפארק פקחים. עכשיו גם אין פארק. הכל חרוך. מרוב סחרחורת לא הצלחתי אפילו לקום. אני לא יודעת איך הגעתי למקלט. התעוררתי מבוהלת ומישהו ניגש אלי ושם לי בקבוק מים ביד. שאל איך אני מרגישה. הוא סיפר על הפצצה. שבחוץ משתוללות שריפות, ובניינים קורסים. ניסיתי לדבר ולא הצלחתי. ניסיתי לעצום את העיניים ולהתעורר במקום אחר.
במקלט איתנו הייתה עוד משפחה מעצבנת עם ילד שלא סותם את הפה. כל המקרים המזעזעים האלה על הורים שחונקים את הילדים שלהם, כל כך קיוויתי להיות עדה לאחד כזה עכשיו. עוד איזה אישה מבוגרת, לאה, היא דווקא בסדר, כל הזמן מספרת על בעלה, שבדיוק היה בדרך לאסוף אותה למסעדה והוא בטח מחכה לה באוטו. וערן קוראים לו, לבחור שנתן לי את המים. אני חושבת שהוא היה המלצר שלי פעם בבנדיקט. עדיין לא זכרתי לשאול אותו אם הוא עבד שם.
בשיחה האחרונה שלי ושלכם בטלפון אבא שאל אותי למה יש לו שבעה חיובים מהבנדיקט באשראי, לבדוק אם זה לא טעות. הצחוק שלי הגיע אליכם בדיליי של כמה שניות. את המתנה הכי יפה מהחופשות שלכם אני מקבלת לפני שאתם טסים. אני בטוחה שאתה כמעט שמח שאין איפה לגהץ, אבא, אבל אם יתקשרו ויבקשו תרומה בשביל לבנות את תל אביב מחדש אני כבר אדאג שלפחות עץ אחד יהיה על שמך.
היינו חייבים לצאת החוצה, לא היתה ברירה. המים נגמרו וסבתא לאה הזאת התחננה שנצא לבדוק אם בעלה בחוץ. פתחנו את הדלת ועלינו במדרגות. ממה שהיה פעם שדרות נורדאו, נשאר עכשיו שורה של עצים ערומים. שברי זכוכית מחלונות מנופצים. קשה להאמין שהיתה פה פעם עיר. ערפל של אבק, כבד וסמיך, מסתיר את השמיים ונוחת על הספסלים, הופך לשכבת פודרה אפורה.
יכולתי להכנס לכל החנויות על דיזינגוף ולקחת מה שאני רוצה, ביקשתי מערן שנעצור ואולי אני רק אמדוד, הוא חשב שאני צוחקת. לקחנו מה שיכולנו מהסופר, היה ברור שעוד כמה ימים המדפים יהיו ריקים. כבר עכשיו לא מצאתי פריכיות. בדרך חזרה ערן ניסה שוב את הטלפון הציבורי ואני בדקתי אם כבר הביאו קולקציית סתיו, התחשק לי להחליף בגדים.
שהתחלנו להתקרב לבניין ראיתי שהדלת פתוחה, הסתובבתי לראות אם גם ערן שם לב ולפני שהספקתי להגיד משהו זינקו עלינו שני אנשים, אני צרחתי וערן ניסה להאבק אבל הם הצליחו לקחת את כל השקית שלנו ולברוח. בפנים מצאנו את לאה בוכה. המשפחה המעצבנת לקחה את כל מה שנשאר מהמים והאוכל ועזבה, היא אמרה שעבר מישהו וסיפר להם שיש נקודת סיוע בדרום העיר ושצה"ל שם. הם מיד קמו והלכו והיא היתה חייבת להשאר לחכות לעוזי. את רואה אמא? תלמדי משהו, זאת נאמנות, את אם את מאבדת את אבא בקניון את לא מחכה לו. לא פלא שלא היתה לי אפילו מערכת יחסים נורמלית אחת.
ניסינו לישון, החלטנו לא להחליט, לדבר מחר. חסמנו את הדלת עם אופניים שהיו שם שאף אחד לא יכנס ושכבנו על השמיכה מותשים. שמתי את הראש על ערן, אם אני מסריחה כמוהו אז אני כנראה כבר מתה וזה הגיהנום.
בלילה ההוא התחלתי להבין שמשהו לא בסדר איתי. שהבחילות זה לא סתם מהבטן הריקה. שהיובש בידיים זה לא בגלל גמילה לא מתוכננת מהקרם לחות. התעוררתי להקיא, בפעם החמישית ניסיתי לדמיין שזה האנג אובר רק כדי לא להרגיש כל כך מסכנה. דמיינתי לילה סוער, שוט אחד יותר מדי. דמיינתי שאפשר להוריד את המים.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה היינו נוסעים כל שנה ללילה בכינרת, לישון באוהל, אבא היה אומר שזה בשביל שישאר לו משהו מהגבריות, שיש יותר מדי אסטרוגן בבית. האוהל לא יצא מהאוטו אפילו פעם אחת, תמיד אני ואמא מצאנו תירוץ ועכשיו אני כבר יודעת שהצימר הוזמן בכלל מראש. "זמן משפחה", ארבעים ושמונה שעות, פעם בשנה באותו חלל, שני ערוצים בטלוויזיה. בפעם האחרונה שנסענו העיתונים נגמרו מהר מדי, בהעדר קניון ברדיוס של 150 ק"מ אבא הציע שנלך לטייל קצת ברגל ואמא אמרה: "אני מעדיפה להשאר קרוב לאסלה", זה וכנראה שאני גלגלתי עיניים פעם אחת יותר מדי - שנה אחר כך כבר כולם היו עסוקים מדי.
המצב שלי התדרדר במהירות, ערן החזיק לי את השיער ורובו נשאר אצלו ביד. היובש בידיים התחיל לדמם. חיכיתי כבר שמישהו יעיר אותי, אולי עם איזה ארוחת בוקר למיטה. לאה הלכה לחפש את בעלה וחזרה עם קצת מים. היא גם תלך לדרום העיר, אולי הוא מחכה לה שם. "אנחנו נשאר פה עד שתרגישי יותר טוב ואז נתחיל להתקדם".
ערן הביא לי דף והייתי צריכה להחליט מהר מאוד מה אני עושה איתו. קטן מדי כדי לקפל אותו לסירה. אז האפשרות השניה היתה לכתוב לכם.
