שנת 96 / גיתית צין

זיוף, מרמה, הפרת אמונים. אנחנו טובים בזה

שנת 96'. כיתה ט' במוסד החינוכי "גלבוע", על מדשאות קיבוץ בית אלפא. פעם בשבוע אני פוקדת את חדרה של יועצת בית הספר. בכל פעם אני מקדימה מעט ופוגשת כאילו בפעם הראשונה את הדפים המודפסים על דלתה. כאילו בפעם הראשונה אני קוראת את השורות הקצרות המודפסות זו תחת זו, "בגרמניה לקחו תחילה את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט..." יותר מעשר שנים חלפו ו"פזמון ליקינטון" התחלף בשירת ה"הון שלטון". סטיקר מתקלף כמו "מושחתים נמאסתם" תראה אולי על פגוש של סובארו ישנה בדרך לירושלים ומי שרוצה למחות פשוט צועק "שחיתות". אוי, השחיתות. לא חברים, תמצות זה לא מקור הבעיה שלנו, בדיוק להיפך. יכולתי להרגיש את זה בעצרת שהתקיימה בכיכר אחרי מלחמת לבנון השנייה. מוקפת בימנים, שמאלנים, לפחות ארבע אמהות וחמישה מילואימניקים, כתומים ושאר אנשים צבעוניים, שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן? לכל אחד מהסובבים אותי היתה בוודאי תשובה אחרת, אבל אם יש הזדמנות לצעוק, ויש כותל חילוני, שחוסך את הנסיעה לירושלים אז למה לא. ואם אפשר לצעוק "השחיתות" אז למה לא? כשנותנים לך דו"ח על חניה באדום-לבן בזמן שכשהחנית את רכבך המדרכה עוד היתה צבועה כחול-לבן זו לא שחיתות. גם לא כשהמשטרה מבוששת להגיע לביתך לאחר שנפרץ. להגיד שזו שחיתות זה כמו לקרוא לילדה קטנה שזורקת את המוצץ ממיטתה שוב ושוב לפני שנתה - מושחתת. משתינים עליך, שמים עליך זין, אבל זו לא שחיתות, אז מה? במקום בו מזיינים אותך תמצא גם שחיתות. למה? כי נתת ת'תחת. כי בדרך לביתך, לפני שבכלל העלית בדעתך שהוא נפרץ, עברת את הכביש בנונשלנטיות כשהרמזור אדום, השלכת סיגריה על הרצפה כי קר, ובא לך להכניס את הידיים לכיסים, ואת כוס הקפה הריקה, שקנית לדרך, הנחת על תיבת דואר סתם כי לא היה פח. ואם לא אתה אז זה שלידך, אבל לא אמרת לו כלום.
ראיתם "הזייפנים"? בוהמיין זייפן נאסר ע"י הגרמנים ונשלח למחנה ריכוז. הוא מצורף ע"י הנאצים למבצע זיוף ענק, שמטרתו לסייע במימון המשך המלחמה. לקראת סוף הסרט, כשהצלחת המבצע מוטלת בספק, נפגש האסיר עם מפקד המבצע ומבטיח לו את הצלחתו תמורת תרופות לחברו למחנה. הנאצי משיב לו משהו בסגנון "אתם היהודים יודעים לעשות עסקה טובה בכל מצב". פתאום, בשנייה, הרגשתי שיש לי מסורת, יש תרבות שהמדינה הזו מושתתת עליה, ערכים מיובאים עם חותמת, שאינם רכים בשנים כמו ארצנו הקטנטונת. זיוף, מרמה, הפרת אמונים. אנחנו טובים בזה, חלקנו. וחלקנו לא מרימים את הקול כי אנחנו לא קומוניסטים.
שנת 96. שוב הקדמתי לחדר היועצת. עיני נעות בין תרשימים על קיום יחסים ללא אמצעי מניעה לבין שיר אחד שתלוי על הדלת. אני קוראת ברפרוף עד השורה האחרונה, "ואז הם לקחו אותי, אך באותה העת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."