הישרדות / יעל ארליך

כששמנו קרוב לאלפייה לשיחת התייעצות יחסו השתנה פלאים, קיבלנו תור תוך פחות משבוע ושתי כוסות טורקי.

שמן מניאק. יושב מעבר לשולחן, מחייך אלינו ושואל אם אנחנו רוצים קפה. כעבור 5 דקות מזכירתו המטומטמת עם ציפורניה המלאכותיות ושורשיה השחורים נכנסת עם שתי כוסות טורקי וכוס אחת של הפוך גדול חלש עם הרבה קצף. פרצופו הוורדרד קורץ לעברה ואז הוא פונה אלינו: "טוב שבאתם. אם היינו מחכים עוד קצת זה היה סופני" הוא רק שוכח לציין שכבר באנו אליו, דרך קופת חולים והוא נפנף אותנו עם תור לעוד 8 חודשים כי נורא לחוץ ואין לו זמן.
כששמנו קרוב לאלפייה לשיחת התייעצות יחסו השתנה פלאים, קיבלנו תור תוך פחות משבוע ושתי כוסות טורקי.
מי היה מאמין שמערכת הבריאות בארץ כל כך רקובה מהיסוד .
יצאנו ממנו וישר הרמנו טלפון לחבר של חבר שמכיר איזה רב כדי שיוכל לזרז את העניין של הניתוח היות ודרך הצינורות המקובלים התור נקבע לעוד 4 חודשים. יום ושעתיים מאוחר יותר נקבע תור לניתוח לעוד שבוע וחצי. כמה טוב שיש חברים.
אבל אם לא היו? מה אז? הוא היה מת? מה בדיוק היה קורה? נס?
פשוט מדהים כל פעם מחדש איך התרבות הזאת משתלטת גם על החפים ממנה, אנשים ישרים בדרך כלל. אם אין בך את היסוד הקטן, המושחת, שמכיר חברים ויודע לקמבן אתה באופן מילולי לא יכול לשרוד את הקרב.
מערכת הבריאות הצולעת שלנו אימצה לתוכה, באופן פלילי כמעט, המסכן חיי אדם, את תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר". אפילו הביטוחים הפרטיים, אלה שעלאק אמורים לעזור, כי בכל זאת מורידים להם בוכטה יפה כל חודש, הפכו למסחרה אחת גדולה וכל המרבה במחיר הרי זה משובח.בתי החולים מלאים באחיות ממורמרות ורופאים מיזנתרופיים שפשוט לא יכולים לראות עוד חולה אחד שבוכה על מר גורלו ואם כבר בטעות נתקלתם בחיוך זה כנראה כי הוא ראה לאחות את התחתונים ולא בגללכם.