כלכלת השומן / יעל ארליך

תעצמו עיניים ותנסו לדמיין איש מושחת. אני בטוחה שהוא לא יהיה גבוה, שרירי, בלונדיני עם עיניים כחולות וחיוך כובש אלא ידמה יותר לבייגה שוחט על שמונה סנטריו.

יום רביעי, 2:30 בלילה, כל היום למדתי ובא לי צ'יפס. בא לי צ'יפס עם טונה מיונז. אני אוכלת סלט.
יום שישי, 20:45, ארוחה משפחתית. על הצלחת סטייק מהמם, כמה גרגרי אפונה וכל שנותר הוא להעמיס כף גדושה בפירה נוטף חמאה. אני מעמיסה חסה ברוטב "עשיר".

נשים, לך תבין. אני יכולה לדבר רק מהקיבה שלי אבל כולנו: שמנות, מלאות או רזות חיות בתחושה הזאת של מה, כמה ואיך לאכול. גם הכוסיות שתוקעות כמו בהמה ממוצעת וגם הדבות שמנשנשות סלט ושותות דיאט משהו.
ארוחת שחיתות. מי בכלל המציא את המושג הזה? האמת היא שהתשובה די פשוטה. תעצמו עיניים ותנסו לדמיין איש מושחת. אני בטוחה שהוא לא יהיה גבוה, שרירי, בלונדיני עם עיניים כחולות וחיוך כובש אלא ידמה יותר לבייגה שוחט על שמונה סנטריו. אין מה לעשות, באיקונוגרפיה של ימינו שומן שווה שחיתות. הדימוי הזה כל כך מוטבע בנו שקשה מאוד להתנתק ממנו, בייחוד לצד סיקור תקשורתי רחב של אין סוף מעשים הרואיים שנעשים על ידי היפים והעשירים סטייל משפחת פיט.
תחושת השחיתות המלווה בבליסת משהו שיש בו יותר קלוריות מעגבנייה מלווה את כל הנשים ואולי גם כמה גברים. השאלה מה אפשר לעשות נגדה? לאכול בריא, לחיות בדיאטה מתמדת, לבנות קומה שנייה לפסיכולוגית?
כלכלת השומן מחזיקה אנשים רבים כל כך שאולי דווקא בזמני מיתון קשים כאלה לא ראוי לפעול נגדה.
רק תחשבו על אלפי הדיאטקניות, מרפים ומדקרים המתכלכלים מהבטחותיהם לעשות אותנו רזים ויפים ומהטיפשים שמאמינים להם. כל חדרי הכושר שיפשטו רגל ויאלצו לשחרר לשוק העבודה אלפי גברים חטובים שהכשרתם היחידה היא לספור לך צעדים על הסטפר. כמותם גם אלה המספקים לנו את אותה תאווה אסורה. מקדונלדס יאלצו לפטר אלפי תיכוניסטים מכוסי אקנה שיסתובבו ברחובות וישגעו את הוריהם והפיצוציות שפתוחות 24 שעות יאלצו לסגור ב 22:00 בערב ולעורר את זעמם של המעשנים.
בחיי שמעולם לא חשבתי שלאובססית המשקל שלי יש השלכה כל כך עולמית. וזה בלי לדבר על אלפי הפסיכולוגים שיצטרכו לנהוג באוטו ישן ומקרטע משנת 2007.
אולי הפתרון הוא פשוט להירגע. לאכול מה שבא ומתי שבא ואולי זה בכלל העיסוק האובססיבי בעניין שמשמין אותנו כל כך?