נכון לעכשיו, נראה שאת גלעד שליט אפשר לנסות לשחרר בשתי דרכים. אפשר לשחרר מספר גבוה מאד של מחבלים – תוך סכנה, וודאית, שרבים מהם יחזרו למעגל הטרור, וששחרור כזה יעודד חטיפות עתידיות. ואפשר – בתנאי שלצה"ל יש מושג איפה הוא מוחזק – לנסות לשחרר אותו במבצע צבאי; סיכויי ההצלחה של מבצע כזה נמוכים מאד, והוא יסתיים, קרוב לוודאי, במותו של גלעד שליט וחיילים נוספים.
אסור לפסול את הצעדים האלו מראש. לצד החסרונות הברורים שלהם, יש להם גם יתרונות: הם יכולים להשיב את גלעד בבטחה (שחרור מחבלים), להזכיר שישראל "לא מפקירה פצועים בשטח" (שחרור מחבלים ומבצע צבאי) ולהפגין את נחישותו של צה"ל לפעול גם בתנאי סכנה (מבצע צבאי). השאלה היא האם האנשים הטובים שקוראים לא לשכוח את גלעד שליט ולשחרר אותו, ורצוי "מיד", יתמכו באחת מהדרכים האלו: האם הם יסכימו לשחרר אלפי מחבלים תמורת גלעד שליט, או לחלופין יתמכו במבצע צבאי בעל סיכויים נמוכים? אולי. אבל ההימור שלי – שמתבסס, יש להודות, על תחושת בטן – הוא שרובם יהססו; ובצדק, יש לציין.
ואם, נגיד, יציגו בפני אותם אנשים דרך שלישית: לשחרר את גלעד שליט – בחיים ובלי לסכן חיילים נוספים – בעוד חצי שנה או שנה, תמורת מספר נמוך, יחסית, של מחבלים; האם הם יתמכו בדרך הזו? אולי. ההימור שלי הוא שהדרך הזו – שגם היא אינה קלה – תזכה לתמיכה גדולה יותר משתי הדרכים האחרות. ובצדק, לדעתי. וככל הנראה, זו הדרך בה בחרה ממשלת ישראל. כך שמסתבר, ולמרות הביקורת העזה שמוטחת בה, שרוב הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, בעצם תומך במדיניותה.
יש לציין שלקריאות "לזכור את גלעד שליט" ו"לשחרר אותו מיד" יש גם תפקידים חיוביים, לדמוקרטיה הישראלית ולגלעד שליט עצמו: הן מהוות דוגמא מצוינת לפעילות אזרחית, וולונטרית, למען מטרה טובה, ומשאירות את עניין גלעד שליט על סדר היום. ואף על פי כן אני חושש; אני חושש שהן חסרות משמעות אמיתית, דמגוגיות ומסוכנות.
הן חסרות משמעות כי אין בהן שום קריאה אמיתי למעשה או לפעולה. הקריאה "לשחרר את גלעד שליט" יכולה, הרי, להתפרש בשתי דרכים – שחרור מחבלים או מבצע צבאי – שונות וסותרות. אם נניח – ואנחנו חייבים להניח – שלציבור הרחב יש השפעה על מקבלי ההחלטות, אז איזו השפעה יכולה להיות לקריאה הזו, אם היא מציבה בפני מקבלי ההחלטות שתי דרכים סותרות?
והן דמגוגיות משום שגם מי שקורא אותן לא תומך בהן. הרי רוב הציבור, יש להניח, בסופו של דבר תומך בדרך באותה "דרך שלישית": להמתין בסבלנות עד שיתאפשר לשחרר את גלעד, בבטחה, תמורת מספר סביר של מחבלים.
הקריאה "לשחרר את גלעד שליט עכשיו", אם, כך, מיועדת בעיקר להביע מחאה נגד אזלת ידה של הממשלה. במדינה דמוקרטית, ככלל, מחאה כנגד השלטון יכולה להיות חיובית; אלא שמחאה שתכליתה העיקרית היא עצם המחאה – ולא הקריאה לפעולה ולמעשה – עלולה דווקא להזיק. והיא מזיקה משום שהיא מציבה את הממשלה במצב בלתי אפשרי: כל פעולה שהיא תבצע או לא תבצע – וגם אם הציבור, ברובו, תומך בה – תזכה לביקורת נוקבת.
התופעה הזו, של ציפיות מוגזמות ובלתי אפשריות מהממשלות, מעידה על חוסר הבנה בסיסית של הפוליטיקה; שהרי הפוליטיקה, בבסיסה, היא הבחירה בין אלטרנטיבות טובות ופחות טובות – אך לא מושלמות, ולכל אחת מהן מחיר בצידה. ויותר מכך, הכישלון הבלתי-נמנע של הממשלה במילוי הציפיות הבלתי-אפשריות של האזרחים הוא מסוכן: הוא מביא לירידת האמון במערכת הדמוקרטית (וכך פותח פתח לעליית שליטים "חזקים"), ויש לו תרומה מכרעת לירידה באיכות האנשים שמצטרפים למערכת הפוליטית.
אז "לזכור את גלעד שליט"? בהחלט כן. "לשחרר אותו מיד"? הלוואי. אבל איך???
- נכתב על ידי פלוני אלמוני שבחר להשאר בעילום שם
