דמוקרטיה רבותי / שני וייס

נמאס לי לשיר בכיכר, נמאס לי לקרוא על עוד א', על עוד עניים, על זה שנגמרים המים, ושאף פעם אין תקציב גם לחינוך, נמאס לי שחם פה...

ילד בן 18 הולך לצבא ולא חוזר. נשמע כמו קלישאה. הקלישאה הישראלית שנמאס לי כבר לשמוע.
הכול נכון, אנחנו חייבים לתרום למדינה, אנחנו חיים בין אויבים, חובתנו היא להגן על עצמנו, גם במחיר של טובי בנינו..
אבל לי כבר נמאס לשמוע שהכול מסובך, שחייל אחד שווה 1500 מחבלים, שחייל אחד לא שווה 1500 מחבלים,
שצריך להקריב כאן כל כך הרבה בשביל לחיות, שלכל מטבע יש שני צדדים, נמאס לשמוע את המילה קונפליקט,
או להסתכל על חצי הכוס המלאה, נמאס כבר לסלוח, ולנסות להבין, נמאס לי מסטריאוטיפים, נמאס להיות פוליטיקלי קורקט,
נמאס לי להתנצל, להגיד "זה לא פשוט", להיות מפולגת, או להרגיש שעבדו עלי, נמאס לחיות בסכסוך עם מי לא ובעיקר עם עצמנו,
נמאס לי להתנצל שאני אשכנזייה, נמאס לי להתבייש מבית המשפט, מראש הממשלה, מחברי הכנסת, נמאס לי לראות חיילים,
נמאס לי להרגיש לא נעים על יד דתיים, נמאס לי לשיר בכיכר, נמאס לי לקרוא על עוד א', על עוד עניים, על זה שנגמרים המים,
ושאף פעם אין תקציב גם לחינוך, נמאס לי שחם פה, נמאס לי לנשום אוויר מזוהם, נמאס לי מדיאטות, נמאס לי שעוקפים אותי בתור,
נמאס לי כבר לעמוד בפקקים, נמאס לי מסרטן, נמאס לי לחזור על "יס ווי קן", נמאס לחיות לפי התרעות, נמאס לי לראות מחסומים,
נמאס לשמוע את אחמדיניג'אד והשטויות שלו, נמאס לי להשתיק מכחישי שואה, נמאס לראות גדר הפרדה שחוצה כפרים שלמים ולא רואה בעיניים,
נמאס לי לחשוב פעמיים לפני שאני אומרת ערבים, נמאס לי להתעלם מהקסאמים או מהחבר'ה שפונו בהתנתקות, נמאס לי לשלם על טעויות של אחרים,
נמאס לי משביתות, מלחמות, חטיפות, התנחלויות, פיצוצים, מחבלים, בובלילים, פרטנרים, שחיתויות, חקירות, ממשלות, ועדות, מפלגות, פרסומות, לוויות, טעויות.