שאיפות / אורי רומנו

מדי כל כמה חודשים אנו שומעים על איזו חברה ממשלתית שחצי מההנהלה שלה הם בני אותה משפחה (ברוכת הילדים כמובן) ולא מצליחים להבין למה ההפרטה לא עובדת בישראל

יש דבר אחד שמעולם לא הבנתי בכל הנוגע לשחיתות בישראל. איך מישהו מוכן להסתכן בהרשעה פלילית ואפילו במאסר בכדי להתמנות למנהל מחלקת תפאורה בעיריית רעננה, ראש מחלקת גינון במועצה אזורית אשכול, או אחראי תברואה ואיכ"ס (כן, זה השם האמיתי) בעמק יזרעאל. אני כמובן לא מזלזל באף אחד מהתפקידים הללו או באנשים העוסקים בהם ובוודאי לא טוען שהם מושחתים. אבל קשה לי לתאר שזה היה חלומו הרטוב של המינוי הפוליטי שיושב שם או בתפקיד אחר בסגנון. כשאנשים כמו עוזי כהן או צחי הנגבי מתהדרים בכמות החברים שהצליחו להציב במשרות ציבוריות שונות ומשונות, אני לא יכול שלא לתהות, מי בדיוק רצה להתמנות לזה. הסיכוי שאותו חבר מרכז הליכוד, או בן דודו המובטל, חלם מגיל צעיר להיות אחראי על השילוט או רישוי העסקים באיזו מועצה מקומית הוא, אם להתנסח בעדינות, שואף לאפס. אז נכון, לא כולנו עוסקים במהלך חיינו באיזו עבודה חלומית עם משכורת של 20 אלף ₪ בחודש, ונכון, מישהו צריך למלא את התפקידים האלה. אבל איך ישנם כל כך הרבה אנשים שהשאיפה שלהם היא כל עבודה שתאפשר להם לעשות ולחשוב עד כמה מעט שניתן. ובהתאם, מדי כל כמה חודשים אנו שומעים על איזו חברה ממשלתית שחצי מההנהלה שלה הם בני אותה משפחה (ברוכת הילדים כמובן) ולא מצליחים להבין למה ההפרטה לא עובדת בישראל, למה לכל כך הרבה עיריות ומועצות מקומיות יש כאלו גירעונות ולמה שום דבר לא מתפקד כמו שצריך בקומבינה הזאת שנקראת ישראל.
ההסבר הכי פשוט והגיוני לכמות האנשים החושקים באותן משרות מתחלק לשניים. א. התפקידים הציבוריים הנדחים האלה הם לרוב בעלי משכורות עתק שלא מפוקחות על ידי שום גורם, או שהגורם המפקח הוא הגיס של בעל התפקיד. ו-ב. המשרות האלו מאפשרות להם להמשיך ולהעניק משרות דומות לחבריהם. מה שמעניק להם כוח והשפעה רבה. תמיד יש מישהו שיהיה זקוק לאיזושהי עבודה, ותמיד יהיה לו דוד בעמדה יותר בכירה שישמח להחזיר לך על זה טובה. ואין דבר יותר חזק בארץ ממישהו שחייב לך טובה.