דר להתרגש, והיא אפילו ממש חמודה ככה, ואנושית. והצחוק שלה. איזה צחוק ממיס, עם חיוך ענק שאתה מסתכל עליו ושוכח את כל מה שמסביב, וגם לא ממש איכפת לך, שכל העולם ייעלם וכל מה שבא לך לעשות כרגע זה לנשק אותה.כמה זמן חיכית לזה, כל העולם עושה את זה, אז הנה, גם אתה.
הי.
אני חושבת על אבא שלו. על השואה הרגשית שמתרגמת את עצמה בגופו.אומרים שצרות גורמות לשיער לבן. מעניין אם לנעם שליט היו שיערות לבנות לפני החטיפה. הקמטים שנוצרים מרוב דאגה, השחור מתחת לעיניים. אני לא רוצה לחשוב על אבא שלי ולדמיין מה היה קורה אם היו מודיעים לו שאחי נחטף. אבא שלי חולה לב. הוא עבר התקף אחד, שני צינתורים כושלים וניתוח מעקפים. קשה לי להאמין שהוא היה שורד את זה. השיערות הלבנות הראשונות שהופיעו בשיערה של אימי היו בתקופת שירותו של אחי בלבנון, אי שם בתחילת שנות ה-90. לילות בלי שינה, עייפות קיצונית, עצבים מתמידים ודיבור אין סופי על לרדת מהארץ. אז מה עדיף? בן מת או בן שבוי? השבי מפיח בנו תקווה, כיוון שעבור הסיכוי הקלוש שהילד עדיין חי אנחנו נעשה הכל. אבל מתי התקווה הופכת לתסכול? מתי מגיע הרגע בו רוצים לקבל כבר תשובה? הילד חי או שהילד מת? אולי עדיף כבר שימות. בשבילו, בשבילנו, בשביל לא להיות ערים כל הלילה במחשבה על העינויים והסבל שהוא עובר, על הצלקות הנפשיות שאף פעם לא יחלימו. בשביל שנזכור אותו טוב, בריא, מחייך ושמח ושלא נצטרך להחליף את הדימוי הקסום הזה בילד שבור, כפוף, בלי אור בעיניים. בשביל לסגור סוף סוף את המעגל הזהשאולי אחרת לעולם לא ייסגר. עם בן מת אפשר להמשיך הלאה, להשתקם, לחיות, אולי אפילו לשמוח יום אחד. עם בן שבוי אי אפשר. בן שבוי משאיר אותך תקוע בין שני עולמות. עולם של שיערות לבנות.מצד שני... מי זוכר שם של נופלים? מי זוכר מישהו שנפל במלחמת לבנון השנייה? אפילו שני אלה, נו... גולד משהו ו...איך קראו לשני? אולי השבי עדיף, בשביל המורשת, הגבורה, שנוכל לספר לנכדים, שיהיה לנו תירוץ למרמור, לעייפות הכרונית, לייאוש ולאובדן רוח החיים. לעוד יום. עוד בוקר, עוד כוס קפה, עוד מרירות שלא נגמרת, עוד עייפות, עוד מלחמה. עוד לילה, עוד מחשבות, עוד תסכול, עוד עצבות נוראית שמשתלטת על הכל.
+copy.jpg)
אוקיי חברים, בואו נעצור את זה כאן. חוסר היכולת שלכם להבין או להסכים איתי מאפשר לכם להגיב אליי רק דרך פילטרים של סטריאוטיפים שחוקים. כוס אמק! אל תגידו לי שאני מעדיפה להיות אחות שכולה. כן, זה מה שאהיה אם אח שלי ייהרג בצבא. כשאני אומרת שאני מעדיפה את אח שלי מת על פני שבוי אני לא חושבת על עצמי. אני חושבת על אח שלי. מעצם המחשבה שמשהו יקרה לו זולגות הדמעות מעצמן, גם בחמש בבוקר, כשאני מתעוררת מסיוט על חטיפה וקולות מסוקים מתחלפים ברעש של עבודות בנייה בפרישמן.
כמה נשים אתם מכירים שמוותרות על בדיקת מי שפיר ואומרות לעצמן יהיה מה שיהיה? כמה בנים אתם מכירים שמשאירים את אבא שלהם מחובר למכונת הנשמה כבר קרוב ל-3 שנים? קרה לכם נס בזמן האחרון? כבר הצלחנו להביא לשחרורו של גלעד? ושבו בנים לגבולם? 'לא מפקירים פצועים בשטח' עלק.
אצלי אין דמיונות על אח שבוי. אני חווה את המחשבות האלה בקולות. אני שומעת אותו צווח, בוכה, נאנק מכאב. זה הכל. אל תהפכו אותי לאגואיסטית צמאה לתשומת לב, אחת שמפנטזת על תמונת פספורט בעמוד השער של עיתון יומי, ואל תגידו לי שמוות הוא הרואי ונפילה בשבי היא השפלה. כולנו זוכרים את נחשון וקסמן.מישהו זוכר את סרן ניר פורז ז"ל?
אל תגידו לי שזה בגלל שיש במוות הרואיות. גבורה נשטפת בגשם שפוקד לוויות צבאיות ומפציעה איפשהו במאי, פעם בשנה. רוצים להפנות אליי אצבע מאשימה? תגידו שאני חסרת סבלנות בצורה אכזרית וזקוקה לסיפור עם התחלה, אמצע וסוף, "רוצה סיפור ושיכניס בו אהבה".
חשבתם איך אביבה ונועם שליט הולכים לישון בלילה? האם הם מתנחמים זו בזרועותיו של זה או מחרישים דמעות כל אחד בצד שלו? ואולי אביבה לוקחת כדור ונועם נרדם על הספה?כשנראה את גלעד שליט יושב באולפן החדשות ורפי רשף יפנה אליו ב"גלעד שליט, מה שלומך?" אז אשנה אולי את דעתי.
