היד שלי רועדת. לחושך כבר התרגלתי.
השקט. זה מה שהורג אותי.
כל רעש הכי קטן הוא קונצרט בשבילי.
אז התחלתי לדמיין קולות. זה מה שמחזיק אותי.
לפעמים אני שר לעצמי. מה שבא לראש.
את הקול שלי אני כבר כבר כמעט לא זוכר.
הוא קיים רק בראש מדבר מדבר...
אני מפחד שהוא יתעייף.
כי אני עייף.
אז אני שר בשביל לא לשכוח אותו.
את כל השאר לצערי כבר שכחתי...
ריחות, פנים של אנשים, את אמא.
אולי גם אותי שכחו?
אולי זה העונש שלי.
No comments:
Post a Comment