חניבעל ואני/ גיתית צין

ב-1951 הנהיגה הכנסת יום זכרון שנקרא אז "יום השואה ומרד הגטאות". 8 שנים לאחר מכן נחקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. רוב הישראלים אז, ציירו לעצמם תמונת שואה מעוותת, שלפיה היהודים הלכו כצאן לטבח והגיבורים היחידים היו המעטים שנלחמו.15 שנה אחר כך, כשכבר היו לנו מלחמות משלנו, חזרו לארץ חיילי צה"ל שנפלו בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים.אנחנו המשכנו להתבונן בהם דרך אותן משקפיים מעוותות.עם חזרתם לארץ נלקחו השבויים לחקירות, חויילו ואף קיבלו מדים. אחרי יומיים בבתיהם, הובלו למתקן צבאי בזיכרון יעקב, שם נמשכו החקירות.אחד מפדויי השבי הסורי מספר כי "לוקח זמן להפנים שהגבורה בשבי היא פסיבית. זה לא שהרבצת למישהו, אלא שעשית משחקים והצלחת לשרוד. אבל אף אחד לא דיבר על זה. זו הייתה בושה."אנחנו, אזרחי ישראל, אוהבים את עצמנו גיבורים וחזקים. כבר למעלה מחמישים שנה שאנו מפרידים בין פסיביות לגבורה.מצטערת חברים, תעצומות נפש בלבד לא נחשבות. אנחנו מתיימרים לזכור את כולם, אבל זוכרים רק את יפי הבלורית והתואר. מעדיפים לשכוח את אלו שהמציאות הישראלית שלחה אותם למקומות פוטוגניים פחות.יש אפילו נוהל צבאי שממחיש את הטענה שלי, "נוהל חניבעל". לפי הנוהל, במקרה של חטיפה יש לירות במכונית החוטפים, גם אם הדבר עלול להביא למות החייל השבוי.כלומר, בצה"ל מעדיפים אותם חללים על פני שבויים. מסתבר שלא רק ערבי טוב הוא ערבי מת.צר לי, גלעד, שברגע החטיפה לא פתחו באש לעבר הרכב שבו הובלת לשבי. צר לי שלא נכנסת "דרך הטרשים לשדה האש והמוקשים", שהסבל שלך, העובדה שאתה עובר עינויי נפש וגוף, לא עושה מספיק רושם על היושבים בקרית בן-גוריון בירושלים.אתה לא מספיק גיבור בשבילם, בשבילנו, וככזה - יש מי שמעדיפים לשכוח ממך.