חלטורת בתי העלמין / שני וייס

גיתית מעדיפה שאח שלה ימות מאשר שייפול בשבי. למסקנה הזאת היא הגיעה בעקבות שיחה כנה עם אחיה על העינוי הפיזי והנפשי של שני הצדדים כשדבר כזה קורה. אולי היא מעדיפה את ההרואיות שבמוות על פני ההשפלה שבשבי. אולי היא מעדיפה להמשיך לחיות את החיים בשקט יחסי מאשר להיות תלויה בשביבי תקווה ובממשלות אינסטנט מתחלפות. אולי היא מעדיפה לדמיין שהוא נח על משכבו בשלום ולא חבול ועייף וקורבן.
לפני 3 חודשים הייתי באזכרה. חודש לפני כן, אדם שהיה מאוד קרוב אלי הלך לעולמו. באותו היום, בית הקברות היה עמוס ותוכננו הרבה לוויות. הרב שלנו איחר טיפה וראו עליו שהוא ממהר. הוא החזיק ביד מפתחות של אוטו וביד השנייה ספרי תפילה. הוא חילק אותם לגברים, והחל להקריא, זה היה נראה כמו חלטורה, כאילו תפסנו אותו על הדרך. התפילה נשמעה כמו משפט אחד ארוך, בליל מילים מקושקש ורדום שאי אפשר להבין אותו גם אם מאוד רוצים. ורציתי. התבאסתי שאני לא מרוכזת והצצתי על האנשים מסביב. חלמתי. צלצול טלפון העיר אותי. הרב לא שם לב שזה המכשיר שלו שמצלצל ולכן צלצול הטראנס המעפן שלו ניגן וניגן. אחרי ארבעה צלצולים, הוא שלח את היד להשתיק את הטלפון, תוך כדי שהוא ממשיך להתפלל. זה הצליח לו בפעם השנייה. זה היה מכשיר מסוג מירס ותוך כדי עוד נשמע קולה של הבת שלו קוראת בספיקר: “הלו אבא...”הסתכלתי על אחותי ושתינו חייכנו מהטמטום.
אין שום דבר הירואי במוות. לא בהלוויה ולא באזכרה. אין בזה שום גדולה ואין שום נחמה. פשוט כי הבנאדם איננו. פשוט כי החיים ממשיכים בלעדיו באכזריות בשנייה שזה קורה. הוא הופך להיסטוריה, לעבר, לזיכרון. לעוד מישהו שהיה, פיסה של אבק.
נכון שאין שום דבר הירואי בעובדה שגלעד שליט נחטף. והשלוש שנים שהוא איננו הן קשות מנשוא ואף לא נתפסות. אבל אין דבר שיחליף את העובדה שהוא חי. הוא נושם והוא קיים. היינו מעדיפים לשכוח את זה, הכי קל, אבל מזל שההורים שלו מדי פעם מזכירים לנו, שהבן שלהם, החייל של כולם, עדיין חי.
אני יכולה להבין את גיתית. אני פשוט מעדיפה להיאחז בתקווה לראות אותו חוזר יום אחד. צנום, רועד מקור, בחיים.