מאה ארבעים מילה / ליעד וינקלר

-יש את הילד הזה בגן שתמיד לוקחים לו את הדובי, הוא מגיע לגן בסבבה שלו אוכל ארוחת בוקר, ואז בחצר, כשכולם משחקים, את כל מה שהוא משחק איתו, בא תמיד אותו ילד ולוקח אותו בכח.

כשהוא מתגלץ' במגלשה, הילד השני דחף אותו בסולם ועקף אותו, כשלקח דובי או טרקטור, הילד השני חטף לו אותו, כשהתנדנד בנדנדה, השני הפיל אותו והתנדנד.
בהתחלה הראשון היה בוכה וכואב על האובדנים אבל ככל שהתבגר הבין שיש עוד הרבה צעצועים בחצר וכולם יכולים לעניין אותו
מדי פעם הגננת או העוזרת היתה מתערבת ומענישה את הילד השני, לוקחת לו את הקינוח, או לא נותנת לו לשחק בחצר עם כולם.
כמה שזה מוזר, העונשים האלה רק מתסיסים את הילד השני להיטפל יותר לראשון ולהמשיך להציק לו.

לפעמים אני שואל את עצמי איזה ילד אנחנו? כחברה, כמדינה, איזה ילד היינו רוצים להיות? או אפילו כאיזה ילד העולם תופס אותנו?