חומר למחשבה/ מיכל אור-עד איור/יעל טייב

נכנס לאוטו, מדליק את הרדיו בשביל לא לשמוע. מריח את כל הבושם ששפכתי על עצמי, פותח תא כפפות לחפש חבילת טישיו שאמא בטח שמה שם, "שיהיה".מנגב את הצוואר, בא לי להקיא מכל הריח הזה ששפכתי על עצמי. העור שלי מכווץ ממקלחת ארוכה מדי, האצבעות לבנבנבות ונראות יותר כמו איזה ספוג כלים שעמד חודש בלי שהתייחסו אליו. בחילה מטורפת. ככל שאני מגביר את הרדיו, הווליום של הדופק עולה, ועוד כמה דברים. רק שלא אקיא עכשיו.היא מחכה לי כבר רבע שעה. רבע שעה זה אחלה, שלא תחשוב שחשבתי על זה כל היום, ואתמול, בכלל השבוע, שלא לדבר על החודש שהתביישתי בכלל לגשת. החודשיים שהיא נראתה לי חמודה, והטירונות שרק שמתי לב, אבל לא ממש יותר מזה. אומרים שמי שמתבייש מתייבש, אז התביישתי. התביישתי חודשיים. חודשיים שלמים של ילד שעומד בחנות עוגות ורוצה הכל ועכשיו. מסוגל רק להסתכל, ולחשוב, ולקוות שה"היי" שאמרה לך בבוקר מסמל משהו. לנתח כל פרט עם החברים שלך, לוודא שהסתכלה עליך בצורה באמת מיוחדת, ולא כמו על כל אחד אחר. מנסה לאסוף כל רמז, כל חיוך, כל משחק שלה בשיער, כל בדל של רמז מפלרטט. והנה, זה קרה, הצלחת. הצלחת לגשת, להזמין. טוב נו, לא בדיוק לדייט, אבל למפגש, והיא נראתה בעניין, והלחיים שלה האדימו והרגיעו אותך שזה ממש בסדר להתרגש, והיא אפילו ממש חמודה ככה, ואנושית. והצחוק שלה. איזה צחוק ממיס, עם חיוך ענק שאתה מסתכל עליו ושוכח את כל מה שמסביב, וגם לא ממש איכפת לך, שכל העולם ייעלם וכל מה שבא לך לעשות כרגע זה לנשק אותה.כמה זמן חיכית לזה, כל העולם עושה את זה, אז הנה, גם אתה.