BLOG magazine

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה / יעל ארליך

צילום / חגי סוויסה

880 ימים

21,312 שעות

1,278, 720 דקות

76, 723,200 שניות

אתם תופסים את זה? זה בכלל אפשרי?

את הצו הראשון קיבלתי מאוחר יחסית אחרי ציפייה אימתנית ופינטוזים על איך אני אהיה קרבית. לצערי לא רצו לגייס אותי בגלל שיש לי סכרת. באותו גיל הייתי תמימה לחשוב שאולי בכל זאת אצליח לשכנע את מי שמושך בחוטים לגייס אותי. אספתי מכתבי המלצה מכל העולם לצד אישורים מטובי הרופאים, שאני, יעל ארליך, כשירה לגיוס כמו כל חיילת מהשורה. אפילו גררתי את האנדוקרינולוג שלי, פרופסור בתוארו, לבאקום, שם הוא הגן על כבודי האבוד בפני פאנל הרופאים המומחים שהתכנס לאחר הפצרותיי החוזרות והסביר להם שיש לי המון מה לתרום ורצוי לגייס אותי כחיילת.

כן, זה מפתיע שבתרבות שמקדשת השתמטות, אזרחית אחת, שבוודאות גמורה לא יועדה לשום תפקיד ערכי או מורשתי, נלחמת בכל נפשה על היכולת לתרום למדינה. זה מפתיע שבמדינה בה האח הגדול הוא שיא הקולטורה ורבים מגיבורי התרבות שלה הם משתמטים תחת אמתלה פציפיסטית, מישהי, ועוד בת, נאבקת על הזכות להיות שווה ולתת מעצמה.

זה מפתיע שבמדינה שמתיימרת לקדש ערכים של מורשת צבאית, חייל יכול להישאר כל כך הרבה זמן מאחור.

איך מדינה ששמה לה לנס את ערכיות חיי האדם, את "לא משאירים פצועים בשטח" ו"כל הטייסים שבו הביתה בשלום" מבקשת מחייליה לפעול על פי נוהל חניבעל בשעת חטיפה.

1,278,720 דקות שעברו על חייל, שנלחם על הזכות להיות קרבי ולתרום מעצמו בשבי.

76,723,200 מחשבות על מדינה שאיכזבה אותו ונטשה אותו לאנחות.

21,312 זכרונות מהבית, מאבא, מאמא, מארוחות שישי.888 ימים שהפכו לבליל אחד, בלי יום ובלי לילה.

85 יום שהאח הגדול משודר ומעסיק את המדינה הזאת יותר ממה שגלעד שליט, החייל השבוי, אי פעם העסיק.
בסוף התנדבתי. רציתי להיום כמו כולם, רציתי לתת למדינה, רציתי להשקיט את המצפון, רציתי להיות חיילת בצבא ההגנה לישראל ולשלוח לדודים בשוויץ תמונה במדים. אם הייתי צריכה לעשות את זה שוב היום, סביר להניח שהייתי עושה את אותו הדבר אבל מתוך הכרח, מתוך צורך השתייכותי ובטח שלא מתוך אמון במערכת הזאת, בערכיות שלה, במורשת שלה או בהרואיות שלה.