ראיון עם אמא של חבר / ליעד וינקלר

- מה היו החלומות הכי נוראיים שלך כשהוא היה בצבא?
- וואי, אתה מעמיד אותי עם המחשבה הכי נוראית לאמא בישראל.
- אני מבין, בחרתי אחלה שאלה להתחלה הא? תנסי בכל זאת לתאר את זה.
- כל הזמן היו לי תסריטים שדופקים לי בדלת, הכל בפרטי פרטים, קצין העיר והחבריםשלו באים ומירב פותחת את הדלת ואז היא קוראת לי. זהו. זה קשה מדי להמשיך.
- אז אולי תדלגי קצת קדימה ותספרי לי את ההמשך?
- כל הפרטים הקטנים, איך אני מודיעה למשפחה בטלפון, איך כל החברים באיםויושבים איתנו בסלון, אפילו את הלוויה, ואיך אני בוכה על הקבר, על האדמה.
- מה נראה לך שהיה קורה אם חס וחלילה טל היה נחטף?
- את זה לא דימיינתי אף פעם, זה לא היה אחד מתסריטי הבלהות שלי.
- די נו, לא חשבת אף פעם על שבי?
- אתה לא מרפה הא? כשחשבתי על שבי, חשבתי על זה שאני לוקחת את הג'יפונוסעת למחסום ארז ונכנסת לעזה
- מה, יש חיילים, יעצרו אותך,
- לא מעניין אותי חיילים, נכנסת במחסום עם האוטו
- אוקי, נכנסת לעזה, מה אז?
- מדברת עם החמאסניקים
- מה את אומרת להם?
- תנו לי את הילד שלי
- היו חוטפים גם אותך
- שיחטפו, כשחוטפים לך את הילד, שום דבר לא מעניין, החיים נעצרים, אי אפשרלהנות מכלום, לא מאוכל, לא מבילויים, לא מהטבע, לא עבודה, לא חיים. הכל נעצר.וגם אם מצליחים כבר להנות ממשהו ככה בטעות, נקיפות המצפון שעולות אוכלותאותך מבפנים. החיים נעצרים.
- ואם החיילים במחסום היו עוצרים אותך?
- הייתי יושבת בגבול, על הגדר, לא זזה, לא הייתי יכולה לעשות שום דבר אחר,כשטל היה יוצא למבצעים לא הייתי יכולה לישון, הייתי קמה מרוטה מהמיטהבשש בבוקר והולכת לאינטרנט לראות שאין כלום, אם הוא היה באיזה מחסן בעזה לאיודעת מה הייתי עושה עם עצמי.
- למה בעצם לא הדחקת את כל המחשבות האלה? למה לא הזזת אותם הצידה?
- לא יודעת, אני כזאת, בעלי היה מדחיק כל הזמן, אם תשאל אותו לא היה לו תסריטכזה כל השירות של טל, אני כנראה העדפתי "להתרפק" על המחשבות האלה,אולי זה איזשהו מנגנון הגנה שאני שמתי סביבי למקרה ש... שאני אוכל להתמודד טוב יותר במקרה ש...- טוב, תודה, וסליחה.