
nuke it
Dec 13, 2008
?לשחרר את גלעד שליט עכשיו! הלוואי – אבל איך
נכון לעכשיו, נראה שאת גלעד שליט אפשר לנסות לשחרר בשתי דרכים. אפשר לשחרר מספר גבוה מאד של מחבלים – תוך סכנה, וודאית, שרבים מהם יחזרו למעגל הטרור, וששחרור כזה יעודד חטיפות עתידיות. ואפשר – בתנאי שלצה"ל יש מושג איפה הוא מוחזק – לנסות לשחרר אותו במבצע צבאי; סיכויי ההצלחה של מבצע כזה נמוכים מאד, והוא יסתיים, קרוב לוודאי, במותו של גלעד שליט וחיילים נוספים.
אסור לפסול את הצעדים האלו מראש. לצד החסרונות הברורים שלהם, יש להם גם יתרונות: הם יכולים להשיב את גלעד בבטחה (שחרור מחבלים), להזכיר שישראל "לא מפקירה פצועים בשטח" (שחרור מחבלים ומבצע צבאי) ולהפגין את נחישותו של צה"ל לפעול גם בתנאי סכנה (מבצע צבאי). השאלה היא האם האנשים הטובים שקוראים לא לשכוח את גלעד שליט ולשחרר אותו, ורצוי "מיד", יתמכו באחת מהדרכים האלו: האם הם יסכימו לשחרר אלפי מחבלים תמורת גלעד שליט, או לחלופין יתמכו במבצע צבאי בעל סיכויים נמוכים? אולי. אבל ההימור שלי – שמתבסס, יש להודות, על תחושת בטן – הוא שרובם יהססו; ובצדק, יש לציין.
ואם, נגיד, יציגו בפני אותם אנשים דרך שלישית: לשחרר את גלעד שליט – בחיים ובלי לסכן חיילים נוספים – בעוד חצי שנה או שנה, תמורת מספר נמוך, יחסית, של מחבלים; האם הם יתמכו בדרך הזו? אולי. ההימור שלי הוא שהדרך הזו – שגם היא אינה קלה – תזכה לתמיכה גדולה יותר משתי הדרכים האחרות. ובצדק, לדעתי. וככל הנראה, זו הדרך בה בחרה ממשלת ישראל. כך שמסתבר, ולמרות הביקורת העזה שמוטחת בה, שרוב הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, בעצם תומך במדיניותה.
יש לציין שלקריאות "לזכור את גלעד שליט" ו"לשחרר אותו מיד" יש גם תפקידים חיוביים, לדמוקרטיה הישראלית ולגלעד שליט עצמו: הן מהוות דוגמא מצוינת לפעילות אזרחית, וולונטרית, למען מטרה טובה, ומשאירות את עניין גלעד שליט על סדר היום. ואף על פי כן אני חושש; אני חושש שהן חסרות משמעות אמיתית, דמגוגיות ומסוכנות.
הן חסרות משמעות כי אין בהן שום קריאה אמיתי למעשה או לפעולה. הקריאה "לשחרר את גלעד שליט" יכולה, הרי, להתפרש בשתי דרכים – שחרור מחבלים או מבצע צבאי – שונות וסותרות. אם נניח – ואנחנו חייבים להניח – שלציבור הרחב יש השפעה על מקבלי ההחלטות, אז איזו השפעה יכולה להיות לקריאה הזו, אם היא מציבה בפני מקבלי ההחלטות שתי דרכים סותרות?
והן דמגוגיות משום שגם מי שקורא אותן לא תומך בהן. הרי רוב הציבור, יש להניח, בסופו של דבר תומך בדרך באותה "דרך שלישית": להמתין בסבלנות עד שיתאפשר לשחרר את גלעד, בבטחה, תמורת מספר סביר של מחבלים.
הקריאה "לשחרר את גלעד שליט עכשיו", אם, כך, מיועדת בעיקר להביע מחאה נגד אזלת ידה של הממשלה. במדינה דמוקרטית, ככלל, מחאה כנגד השלטון יכולה להיות חיובית; אלא שמחאה שתכליתה העיקרית היא עצם המחאה – ולא הקריאה לפעולה ולמעשה – עלולה דווקא להזיק. והיא מזיקה משום שהיא מציבה את הממשלה במצב בלתי אפשרי: כל פעולה שהיא תבצע או לא תבצע – וגם אם הציבור, ברובו, תומך בה – תזכה לביקורת נוקבת.
התופעה הזו, של ציפיות מוגזמות ובלתי אפשריות מהממשלות, מעידה על חוסר הבנה בסיסית של הפוליטיקה; שהרי הפוליטיקה, בבסיסה, היא הבחירה בין אלטרנטיבות טובות ופחות טובות – אך לא מושלמות, ולכל אחת מהן מחיר בצידה. ויותר מכך, הכישלון הבלתי-נמנע של הממשלה במילוי הציפיות הבלתי-אפשריות של האזרחים הוא מסוכן: הוא מביא לירידת האמון במערכת הדמוקרטית (וכך פותח פתח לעליית שליטים "חזקים"), ויש לו תרומה מכרעת לירידה באיכות האנשים שמצטרפים למערכת הפוליטית.
אז "לזכור את גלעד שליט"? בהחלט כן. "לשחרר אותו מיד"? הלוואי. אבל איך???
Dec 11, 2008
Dec 5, 2008
Dec 1, 2008
Nov 28, 2008
פרויקט "פזמון חוזר"

Nov 27, 2008
כרונולוגיה / יעל ארליך

28.08.86- גלעד שליט נולד בנהריה.
01.09.92- הוא מתחיל ללמוד בבי"ס היסודי "מעונה".
01.09.98- ואז עובר לחטיבת הביניים בכפר ורדים.
09.01. 01- את לימודי התיכון הוא עושה בתיכון האזורי "מנור-כברי".
01.07.04- ומסיים אותו בהצטיינות יתרה במגמת מדעים.
07.2005- גלעד מתגייס לחיל השיריון.
25.06.06- שנה אחר כך הוא נחטף במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה
26.06.06- גדודי עז-א-דין אל קאסם, הזרוע הצבאית של החמאס, לוקחים אחריות על החטיפה ודורשים לשחרר את כל העצירים הביטחוניים מתחת לגיל 18 בתמורה למידע על מצבו של שליט.
28-29.09.06- צה"ל עוצר עשרות מראשי החמאס כולל 20 חברים בפרלמנט ו 8 שרים בממשלה הפלסטינאית בינהם מחמוד אבו טיר ועבד א-ראזק.
01.07.06- חוטפיו של שליט דורשים לשחרר 1000 אסירים נוספים בתמורה למידע עבורו.
03.07.06- עז-א-דין אל קאסם מציבים אולטימטום לפיו נדרשים שיחרורם של 1000 האסירים בנוסף לכל האסירים מתחת לגיל 18 עד ה 04.07.06 בשעה שש בבוקר אך לא צוין מה יקרה במידה וממשלת ישראל לא תציית.
04.07.06- ממשלת ישראל בוחרת להתעלם מהאולטימטום. כתוצאה, מתקבלת ידיעה לפיה לא תועבר עוד אינפורמציה על מצבו של שליט.
25.07.06-הקלטה של שליט משוחררת לכלי התקשורת ובה הוא מקריא טקסט שככל הנראה נכתב על ידי חוטפיו: " זה ברור שיש להיענות לדרישותיהן כדי שאני אשתחרר, במיוחד משום שהייתי חייל צה"ל במשימה צבאית ולא סוחר סמים..."יש לי אמון בממשלת ישראל שתתעניין בי יותר..."
12.09.06- בית הדין הצבאי מורה על שיחרורם של 18 בכירי חמאס אך לאחר עירעורה של המדינה ההוראה נידחית על הסף
26.11.06- הוחלט על הפסקת אש בין ראש הממשלה אולמרט וראש הראשות הפלסטינאית אבו מאזן. כתוצאה מכך, אולמרט נכנס למשא ומתן על שחרור שליט בעזרת אבו מאזן והמיצרים.
16.07.07- עצרת תמיכה לשיחרורו של שליט מתקיימת בניו יורק.
26.07.07- עצרת תמיכה לשיחרורו של שליט מתקיימת בסידני.
28.08.07- יום הולדת שני בשבי.
08.09.07- רשתות השידור הפלסטינאיות טוענות כי מסתערבים של צה"ל חטפו את אבו חלאד, מבכירי הכוח המבצעי של החמא"ס. ישראל לא אישרה ולא הכחישה.
09.06.08- הוריו של שליט מקבלים מכתב מבנם, בכתב ידו.
19.06.08- נחתם הסכם רגיעה בין החמאס לישראל, תוך דיון בסוגיית שיחרורו של שליט, אך בסופו של דבר ההסכם נחתם ללא הגעה להבנה מהותית בנושא. אביו של גלעד ערער בבג"ץ על החתימה על ההסכם אך עירעורו נדחה.
14.09.08- מתאריך זה והלאה מתקיימות משמרות מחאה המפגינות מול בית ראש הממשלה בירושלים.
31.10.08- אירוע הזדהות ושירה בתאטרון צוותא בהשתתפות דן תורן, אהובה עוזרי, סי ונחום היימן, יהודה עדר ועוד. הכניסה חופשית.
03.11.08- 1200 בוגרי תנועות נוער מכל העולם מגיעים ארצה בכדי להשתתף במרוץ אופניים אשר במסגרתו יופרחו בלונים לשמיים עם הסיסמא "גילעד עדיין חי" עליהם.
06.11.08- עצרת לשיחרורו של שליט מתקיימת בקיבוץ מרחביה אשר בעמק יזראל.
06.11.08- עצרת לשיחרורו של שליט מתקיימת בהשתתפות בני נוער מתיכון מקיף ח' בבאר שבע.
07.11.08- משמרות מחאה נפרשות בצמתים ברחבי הארץ.
09.11.08-תנועת האישה הדתית הלאומית "אמונה" עורכת אירוע לכבוד החזרתו של שליט הביתה בהשתתפות הרב הראשי לישראל.
16.11.08- ריצת הזדהות עם שליט בבת-ים.
22.11.08-מסע אופניים אשר התחיל ממתחם "ביג" ברגבה והסתיים סמוך לראש הניקרה בעצרת הקוראת להחזיר את שליט הביתה.
מאה ארבעים מילה / ליעד וינקלר
בהתחלה הראשון היה בוכה וכואב על האובדנים אבל ככל שהתבגר הבין שיש עוד הרבה צעצועים בחצר וכולם יכולים לעניין אותו
מדי פעם הגננת או העוזרת היתה מתערבת ומענישה את הילד השני, לוקחת לו את הקינוח, או לא נותנת לו לשחק בחצר עם כולם.
כמה שזה מוזר, העונשים האלה רק מתסיסים את הילד השני להיטפל יותר לראשון ולהמשיך להציק לו.
לפעמים אני שואל את עצמי איזה ילד אנחנו? כחברה, כמדינה, איזה ילד היינו רוצים להיות? או אפילו כאיזה ילד העולם תופס אותנו?
נאמר כבר הכל / ג'אנפרנקו אזארוצ'יני

שבויים בקונספט-יעל ארליך / צילום-מיכל אור-עד

Nov 26, 2008

בסוף התנדבתי. רציתי להיום כמו כולם, רציתי לתת למדינה, רציתי להשקיט את המצפון, רציתי להיות חיילת בצבא ההגנה לישראל ולשלוח לדודים בשוויץ תמונה במדים. אם הייתי צריכה לעשות את זה שוב היום, סביר להניח שהייתי עושה את אותו הדבר אבל מתוך הכרח, מתוך צורך השתייכותי ובטח שלא מתוך אמון במערכת הזאת, בערכיות שלה, במורשת שלה או בהרואיות שלה.
מה עשית בשלוש השנים האחרונות

בזמן שעבר, איפה הייתם? מה הספקתם? הוסיפו תשובה וצפו באלו של אחרים- בתגובות
Ami Nevo said...
התחלתי ללמוד, נולד לי אחיין, ראיתי את ניין אינץ' ניילס בהופעה וביקרתי בלונדון.
November 3, 2008 9:15 PM
Blogger roni eilat said...
החלפתי שלושה חברים,קפצתי 267 פעמים ממטוס ולמדתי להכין חריימה חריף אש
November 4, 2008 7:33 PM
Blogger 2T said...
התאהבתי, התאכזבתי, ברחתי, בכיתי, התגברתי, פיציתי, ניסיתי, עישנתי, טיילתי, חשבתי, גם על סוף, ואחר כך על התחלה, התאוששתי, התמלאתי תקווה, נכנס קצת יאוש, נשאלו שאלות, נערכו בדיקות. עכשיו נותרו שלוש נקודות...
November 4, 2008 8:14 PM
Blogger liadondon said...
מה שעשיתי בשבע שנים האחרונות
November 22, 2008 1:34 PM
Blogger liadondon said...
רותי: סיימתי תואר, גרתי בצפון, הייתי דייגת, מדריכת קיאקים, מלצרית, מדריכה בהוסטל לנערות, עברתי לתא, התחלתי לעבוד בעיתון, עזבתי את תא, נסעתי לבלגיה וחזרתי להורים.
November 22, 2008 1:35 PM
Blogger liadondon said...
שלמה: לא הרבה.
November 22, 2008 1:36 PM
Blogger shani said...
למדתי להכין ממולאים
ביליתי הרבה בבתי חולים
אנשים יקרים נכנסו לחיי ועוד יותר יצאו.
November 24, 2008 12:29 AM
Blogger linn said...
מתחתי את הגבולות שלי, הבנתי שאפשר, אני מתגעגעת הרבה פחות,אני עושה הרבה יותר,הגשתי בערך 2366 כוסות קפה, עשיתי יופי של טיפים, הצלחתי לשרוד כמעט בלי לישון,עברתי 3 דירות,נהייתי בת 30 , הבנתי שזה לא לתמיד
November 25, 2008 5:23 PM
חגול said...
שמונה פירמוטים
התנדבתי בצע"ח
שש חתונות של חברים
ובין לבין חיים משוגעים
November 25, 2008 11:57 PM
הרגע שגלעד יתרפק בחיק אמו/ גיתית צין

איך ליצור אייקון/ יעל ארליך
תן לו בסיזיפיות/ יעל ארליך צילום/ חגי סוויסה

מעט בצק הרבה רוטב/ ליעד וינקלר
מעניין אם יש בהודו פיצות.
כמה מלים על פסיכולוגיה הפוכה/ יעל ארליך
מש"קית ת"ש/ גיתית צין
לא. היא גאונה, החיילת. היא קראה היטב את מילות השיר. ילדה טובה שהכינה שיעורי בית. כי רק אמא שלה יודעת שהיא שונאת גמבה בסלט ואלרגית לקיווי. ואמא שלה דואגת שתאכל, אפילו שהיא כבר העלתה 4 ק"ג מאז הגיוס. היא יודעת, המש"קית, שאמא שלה לא יכולה אחרת.
כי רק האמהות לא מרפות ולא משחררות. רק האמהות לא עוצמות עין בזמן שראשי ממשלות חולמים על שלום.
רק העיניים של האמהות נשארות שחורות אחרי שעננת האבל חולפת ונעלמת מן האופק הציבורי.
רק לאמהות זה מדגדג בפטמות.
פנקס גיוס/ שני וייס

אני בטוחה שאף אחד לא חושב יותר מדי בשלב הזה. עד שההלם מתפוגג אתה עומד כבר 5 שעות לחוץ באיזה מגדל מחזיק נשק וחושב בעיקר על שינה, או ששוב נכנס להלם. אז את הפנקס שבי שקיבלנו לפני כמה שעות כבר מזמן שכחנו. הוא נמצא באיזה כיס איפשהו עד שיהפוך לזן חדש ונימוח של נייר כתוצאה ממיליון כביסות שהוא יעבור בטעות שוב ושוב..מי בכלל לוקח ברצינות את כל הדברים שמקבלים בגיוס? מי עוצר לחשוב מה עומד מאחורי הנייר הזה? כמעט כמו בכל מקרה, אנחנו מקבלים הכול כמובן מאליו. מה אנחנו מבינים? הרי, מי מסוגל לדמיין לעצמו שיש מצב שהוא יכול להיות בשבי. שבי. זאת מילה ישנה כזאת, ממלחמת יום כיפור. רון ארד. זה אף פעם לא נגמר טוב. ובכל זאת הצמידו לנייר הזה את המילה שבי. אז כנראה שהוא שווה כמה דקות של מחשבה.בנייר הזה כתובים השם שלכם, של אבא שלכם, איזה חיסונים קיבלתם, מספרי זיהוי, כמה מילים בצרפתית וארבעה סעיפי הוראות. אמנם יבש אבל יש בזה קצת נחמה כי זה מרגיש שחשבו עליך, שמישהו לקח אחריות כשהכין את הנייר הזה לצד תכנית מילוט למקרה ו... אבל מה שהנייר הזה באמת אומר, זה שברגע שתצטרך להשתמש בו, אתה כבר לא תהיה בן אדם אלא תמצות של כמה משפטים וזהו. כאן נגמר החלק של צה"ל. בהצלחה. כשיבוא הרגע, המשפטים האלה זה כל מה שתהיה וזה לא שווה הרבה. כי מאותו הרגע תהפוך לכלי בידי ממשלות ומחבלים, בידי סיסמאות ונאומים, בידי פעילים או אדישים.
גלעד שליט הוא חייל צה"ל. גם הוא קיבל פנקס שבי. וכמונו, גם הוא לא תיאר לעצמו, שאת השנים היפות של החיים שלו הוא יחווה כשבוי. שבוי 884 ימים ועוד כל כך קרוב. אז בואו ניקח את הכמה משפטים שהוא ונהפוך אותו בחזרה לבן אדם. בואו נחזיר אותו הביתה ונגן עליו מהמלחמות הפוליטיות שלהן הוא קורבן ובגללן הוא עוד שם. אין דרך אחרת, אתם יודעים שלא.
אחד ש.../ שני וייס
חומר למחשבה/ מיכל אור-עד איור/יעל טייב
דר להתרגש, והיא אפילו ממש חמודה ככה, ואנושית. והצחוק שלה. איזה צחוק ממיס, עם חיוך ענק שאתה מסתכל עליו ושוכח את כל מה שמסביב, וגם לא ממש איכפת לך, שכל העולם ייעלם וכל מה שבא לך לעשות כרגע זה לנשק אותה.כמה זמן חיכית לזה, כל העולם עושה את זה, אז הנה, גם אתה.חניבעל ואני/ גיתית צין
תשעים בלונים/רוני אילת איור/יעל טייב

עוד שבוי/ ג'אנפרנקו אזארוצ'יני

Nov 25, 2008
Nov 24, 2008
שמי גלעד שליט. אני סטודנט לתקשורת חזותית/ רוני אדרי
הי.שמי גלעד שליט. אני סטודנט לתקשורת חזותית שנה ד' בשנקר. השנה יש פרויקט גמר. לא קל, אין לי מושג מה לעשות. אני לא דואג. לאף אחד אין מושג. בסוף השנה נגמרים הלימודים, אחרי זה הולכים לעבוד.רוני, עמי ונדב ילכו למשרד פרסום, ג'אן יקים סטודיו בדרום תל אביב ואבי יהיה שותף שלו.גיתית תיסע להולנד לעבוד בחברת סטארט-אפ ובעוד שנתיים תזמין אותנו לחתונה שלה.יעל תהיה מאיירת בניו יורק ולין תציג בהלנה רובינשטיין.אני, אני אהיה מעצב גרפי במשרד קטן במרכז העיר.בחמש אני אשב בשדרה.עוד שלושה חודשים אני אפגוש את מיכל במיקה ונעבור לגור ביחד.סתם.זאת אומרת, כן, קוראים לי גלעד שליט, אבל אני לא סטודנט.אני בשבי. נרקב.
ראיון עם אמא של חבר / ליעד וינקלר

- מה היו החלומות הכי נוראיים שלך כשהוא היה בצבא?
- וואי, אתה מעמיד אותי עם המחשבה הכי נוראית לאמא בישראל.
- אני מבין, בחרתי אחלה שאלה להתחלה הא? תנסי בכל זאת לתאר את זה.
- כל הזמן היו לי תסריטים שדופקים לי בדלת, הכל בפרטי פרטים, קצין העיר והחבריםשלו באים ומירב פותחת את הדלת ואז היא קוראת לי. זהו. זה קשה מדי להמשיך.
- אז אולי תדלגי קצת קדימה ותספרי לי את ההמשך?
- כל הפרטים הקטנים, איך אני מודיעה למשפחה בטלפון, איך כל החברים באיםויושבים איתנו בסלון, אפילו את הלוויה, ואיך אני בוכה על הקבר, על האדמה.
- מה נראה לך שהיה קורה אם חס וחלילה טל היה נחטף?
- את זה לא דימיינתי אף פעם, זה לא היה אחד מתסריטי הבלהות שלי.
- די נו, לא חשבת אף פעם על שבי?
- אתה לא מרפה הא? כשחשבתי על שבי, חשבתי על זה שאני לוקחת את הג'יפונוסעת למחסום ארז ונכנסת לעזה
- מה, יש חיילים, יעצרו אותך,
- לא מעניין אותי חיילים, נכנסת במחסום עם האוטו
- אוקי, נכנסת לעזה, מה אז?
- מדברת עם החמאסניקים
- מה את אומרת להם?
- תנו לי את הילד שלי
- היו חוטפים גם אותך
- שיחטפו, כשחוטפים לך את הילד, שום דבר לא מעניין, החיים נעצרים, אי אפשרלהנות מכלום, לא מאוכל, לא מבילויים, לא מהטבע, לא עבודה, לא חיים. הכל נעצר.וגם אם מצליחים כבר להנות ממשהו ככה בטעות, נקיפות המצפון שעולות אוכלותאותך מבפנים. החיים נעצרים.
- ואם החיילים במחסום היו עוצרים אותך?
- הייתי יושבת בגבול, על הגדר, לא זזה, לא הייתי יכולה לעשות שום דבר אחר,כשטל היה יוצא למבצעים לא הייתי יכולה לישון, הייתי קמה מרוטה מהמיטהבשש בבוקר והולכת לאינטרנט לראות שאין כלום, אם הוא היה באיזה מחסן בעזה לאיודעת מה הייתי עושה עם עצמי.
- למה בעצם לא הדחקת את כל המחשבות האלה? למה לא הזזת אותם הצידה?
- לא יודעת, אני כזאת, בעלי היה מדחיק כל הזמן, אם תשאל אותו לא היה לו תסריטכזה כל השירות של טל, אני כנראה העדפתי "להתרפק" על המחשבות האלה,אולי זה איזשהו מנגנון הגנה שאני שמתי סביבי למקרה ש... שאני אוכל להתמודד טוב יותר במקרה ש...- טוב, תודה, וסליחה.
Nov 23, 2008
אלף חמש מאות/ ג'אנפרנקו אזארוצ'יני

אתמול חלמתי שאני בשבי/ רוני אדרי צילום/מאיה בריל

הזקן ממלמל לעצמו “חומוס, פיתות וסיגריות פעם ביום. בחור הזה הסיגריות בטח לא עולות להם יותר מ 5 ש”ח, החומוס והפיתות גם, סה”כ 20 ש”ח ביום כפול 20 שנה - 73,000 ש”ח, וזה רק האוכל. יש גם את הנרות, השומרים, התנור בנזין בחורף, לפעמים מחליפים בגדים, פה ושם מקלחת בחדר ליד, ב-89’ הביאו לי רופא פרטי.אולי נגמר להם הכסף. אולי ישחררו אותנו כי פשוט נגמר להם הכסף. "גלעד, כמה זמן אתה פה?”“866 יום”.”זה עוד 2598 פיתות....אין להם כסף יותר לפיתות”."הוא מקבל דואר?” אני שואל את גלעד.“בחיים לא, אבל הוא שואל”.“אני חייב להשתין”.“בפינה יש חור בריצפה, אני חושב שיש בור מתחת, חייבים לסגור עם הקרטון, בלילה עולים ג’וקים.הזקן מנסה שוב לקום. לא הולך לו. הוא תופס לי את היד.“20 שנה שלא הורדתי את המים בשירותים” ומתפוצץ מצחוק.“זו הבדיחה הקבועה שלו”.“יש לי עוד בדיחה” אומר הזקן, “רון ארד לחופש נולד”.הוא מחייך. יש לו צחוק עמוק, קול שחוק. הוא שולף סיגריה מהכיס, מקפיץ אותה באוויר ותופס אותה עם השפתיים. כמו קוסם. כמו קוסם זקן שעושה טריק ישן. הוא מתכופף אל הנר, מדליק את הסיגריה ומחייך.השיניים שלו צהובות, רקובות. זה נראה כואב אבל לא נראה שכואב לו.פעם רופא השיניים שלי הסביר לי את התופעה: השן נרקבת אבל מערכת העצבים נסוגה, אז לא כואב.הרופא שיניים שלי בירושלים, ברחוב הלל, מול ארומה.אני מת לקפה. הפוך עם קצף.זה נראה לי כל כך רחוק, לפני שנים.ואני פה רק שעה.
שערות לבנות / יעל ארליך איור/ אבישר גולדמן
אני חושבת על אבא שלו. על השואה הרגשית שמתרגמת את עצמה בגופו.אומרים שצרות גורמות לשיער לבן. מעניין אם לנעם שליט היו שיערות לבנות לפני החטיפה. הקמטים שנוצרים מרוב דאגה, השחור מתחת לעיניים. אני לא רוצה לחשוב על אבא שלי ולדמיין מה היה קורה אם היו מודיעים לו שאחי נחטף. אבא שלי חולה לב. הוא עבר התקף אחד, שני צינתורים כושלים וניתוח מעקפים. קשה לי להאמין שהוא היה שורד את זה. השיערות הלבנות הראשונות שהופיעו בשיערה של אימי היו בתקופת שירותו של אחי בלבנון, אי שם בתחילת שנות ה-90. לילות בלי שינה, עייפות קיצונית, עצבים מתמידים ודיבור אין סופי על לרדת מהארץ. אז מה עדיף? בן מת או בן שבוי? השבי מפיח בנו תקווה, כיוון שעבור הסיכוי הקלוש שהילד עדיין חי אנחנו נעשה הכל. אבל מתי התקווה הופכת לתסכול? מתי מגיע הרגע בו רוצים לקבל כבר תשובה? הילד חי או שהילד מת? אולי עדיף כבר שימות. בשבילו, בשבילנו, בשביל לא להיות ערים כל הלילה במחשבה על העינויים והסבל שהוא עובר, על הצלקות הנפשיות שאף פעם לא יחלימו. בשביל שנזכור אותו טוב, בריא, מחייך ושמח ושלא נצטרך להחליף את הדימוי הקסום הזה בילד שבור, כפוף, בלי אור בעיניים. בשביל לסגור סוף סוף את המעגל הזהשאולי אחרת לעולם לא ייסגר. עם בן מת אפשר להמשיך הלאה, להשתקם, לחיות, אולי אפילו לשמוח יום אחד. עם בן שבוי אי אפשר. בן שבוי משאיר אותך תקוע בין שני עולמות. עולם של שיערות לבנות.מצד שני... מי זוכר שם של נופלים? מי זוכר מישהו שנפל במלחמת לבנון השנייה? אפילו שני אלה, נו... גולד משהו ו...איך קראו לשני? אולי השבי עדיף, בשביל המורשת, הגבורה, שנוכל לספר לנכדים, שיהיה לנו תירוץ למרמור, לעייפות הכרונית, לייאוש ולאובדן רוח החיים. לעוד יום. עוד בוקר, עוד כוס קפה, עוד מרירות שלא נגמרת, עוד עייפות, עוד מלחמה. עוד לילה, עוד מחשבות, עוד תסכול, עוד עצבות נוראית שמשתלטת על הכל.עוד קמט, עוד עיניים כבויות.
עוד פעימה אחת פחות.
יש בי שיר / עמי נבו
הוא עולה מחיוכה של אימי,
מזכרון רגעים שמחים, צבעים של רגעים שהיו חיים בי,
צבעים שנדחקו בין שכבות של שחור,
שכבה אחת של שחור על כל לילה כאן
לילה ועוד לילה,
לילה,
לילה,
שחור ועוד שחור,
שחור,
שחור,
עוד ועוד,
יותר ויותר,
שחור,
עמוק ואטום
ומלילה ללילה
צונחים הזכרונות למצולות,
ואיתם גם צבעם וריחם
חיוכם,
הם צונחים
אל מעבר לקווי האויב,
אל מצולות השחור,
לתוך אפלה אחת גדולה,
יש בי שיר,
הוא עולה מחיוכה של אימי.
בזכותך / ליעד וינקלר
אז זה טוב לי שאתה בשבי?
אם לא היית נחטף הייתי נשאר זבל?
תודה?--
חלום / ליעד וינקלר
אף אחד לא עוצר אותנו או יורה בנו כי יש המון צלמים, החמאסניקים האמת די בשוק מזה שאנחנו שם ולא ככ יודעים איך לאכול את זה.
אנחנו נכנסים בית בית, וצועקים גלעד, גלעד, שומע?
נראה לי שיש לי ייסורי מצפון שאני לא עושה כלום, אפילו למשמרות מחאה אני לא מגיע, עלק "ערבים זה לזה" בפעם הראשונה שנכנסתי לאתר שלך זה היה כדי לקבל רקע בשביל העיתון הזה שגם אותו אין סיכוי שהייתי עושה אם זה לא היה חלק מהלימודים.
סליחה.
ריאליטי / ליעד וינקלר

גלעד שליט זה משעמם,יש "האח הגדול", הם סגורים בבית, יש להם סוהרים, משימות מעניינות, (איך אנחנו אוהבים את הסבל שלהם), הפקה מתוחכמת, מאות מצלמות ועריכה.זה מעניין!סיטואציות עם חטופים צריכות להיות גג שעתיים, אח"כ נהיים רעבים וצריכים פיפי, אפילו שראיתי עונה רצופה של נמלטיםלא יכולתי לעשות את זה רצוף לגמרי. כדי להעלות את נושא גלעד שליט לסדר היום צריך לראות, להרגיש, פרומואים מושקעים, ערוץ משלו, באנרים באינטרנט, מכירתי מכירתי מכירתי!משהו שישארו בשבילו, לפחות עד מקבץ הפרסומות הבא, צריך להפוך את שליט לריאליטי
מה עדיף / ליעד וינקלר צילום / מאיה בריל

חלטורת בתי העלמין / שני וייס

גיתית מעדיפה שאח שלה ימות מאשר שייפול בשבי. למסקנה הזאת היא הגיעה בעקבות שיחה כנה עם אחיה על העינוי הפיזי והנפשי של שני הצדדים כשדבר כזה קורה. אולי היא מעדיפה את ההרואיות שבמוות על פני ההשפלה שבשבי. אולי היא מעדיפה להמשיך לחיות את החיים בשקט יחסי מאשר להיות תלויה בשביבי תקווה ובממשלות אינסטנט מתחלפות. אולי היא מעדיפה לדמיין שהוא נח על משכבו בשלום ולא חבול ועייף וקורבן.
לפני 3 חודשים הייתי באזכרה. חודש לפני כן, אדם שהיה מאוד קרוב אלי הלך לעולמו. באותו היום, בית הקברות היה עמוס ותוכננו הרבה לוויות. הרב שלנו איחר טיפה וראו עליו שהוא ממהר. הוא החזיק ביד מפתחות של אוטו וביד השנייה ספרי תפילה. הוא חילק אותם לגברים, והחל להקריא, זה היה נראה כמו חלטורה, כאילו תפסנו אותו על הדרך. התפילה נשמעה כמו משפט אחד ארוך, בליל מילים מקושקש ורדום שאי אפשר להבין אותו גם אם מאוד רוצים. ורציתי. התבאסתי שאני לא מרוכזת והצצתי על האנשים מסביב. חלמתי. צלצול טלפון העיר אותי. הרב לא שם לב שזה המכשיר שלו שמצלצל ולכן צלצול הטראנס המעפן שלו ניגן וניגן. אחרי ארבעה צלצולים, הוא שלח את היד להשתיק את הטלפון, תוך כדי שהוא ממשיך להתפלל. זה הצליח לו בפעם השנייה. זה היה מכשיר מסוג מירס ותוך כדי עוד נשמע קולה של הבת שלו קוראת בספיקר: “הלו אבא...”הסתכלתי על אחותי ושתינו חייכנו מהטמטום.
אין שום דבר הירואי במוות. לא בהלוויה ולא באזכרה. אין בזה שום גדולה ואין שום נחמה. פשוט כי הבנאדם איננו. פשוט כי החיים ממשיכים בלעדיו באכזריות בשנייה שזה קורה. הוא הופך להיסטוריה, לעבר, לזיכרון. לעוד מישהו שהיה, פיסה של אבק.
נכון שאין שום דבר הירואי בעובדה שגלעד שליט נחטף. והשלוש שנים שהוא איננו הן קשות מנשוא ואף לא נתפסות. אבל אין דבר שיחליף את העובדה שהוא חי. הוא נושם והוא קיים. היינו מעדיפים לשכוח את זה, הכי קל, אבל מזל שההורים שלו מדי פעם מזכירים לנו, שהבן שלהם, החייל של כולם, עדיין חי.
אני יכולה להבין את גיתית. אני פשוט מעדיפה להיאחז בתקווה לראות אותו חוזר יום אחד. צנום, רועד מקור, בחיים.
תסמונת שטוקהולם / יעל ארליך צילום / מיכל אורעד
+copy.jpg)
כשהבאנו אותו הוא לא דיבר הרבה ובכה כל הזמן, אבל תמיד ידעתי שהוא קצת מבין. בכל זאת, אתם הישראלים יודעים בדיוק עד כמה אנחנו אוכלים פה חרא, אז לפני שאתם קוראים לזה תסמונת שטוקהולם תחשבו טוב טוב.
שהבאנו אותו הוא גם לא הסכים לאכול חומוס לארוחת בוקר ובטח שלא לשתות את הקפה השחור של אבו-חסן. זה גם היה ביוני, והיה חם חם. מסכן, כל הזמן הזיע.
לאט לאט הוא נפתח אלינו, זה לקח כמעט שנה, אבל הוא הסכים לאכול קצת ואפילו סיפר לי איך תמיד חשב שהישראלים לא 100 אחוז בהתנהגות שלהם איתנו. בהתחלה חשבנו שזו סתם טקטיקה אבל לאט לאט הבנו שהוא באמת על הכיפאק. אפילו שחררנו אותו מהאזיקים שקשרו אותו וגם נתנו לו לכתוב מכתב להורים. וואלה, איך הוא התרגש. אחרי זה הוא כבר זרם איתנו יותר, התחיל לשחק שש בש, למרות שבהתחלה הוא כל הזמן הפסיד.
פעם אחת לקחתי אותו איתי לשיעור אצל האימאם. בהתחלה כולם התעצבנו עליי וצעקו שזה לא בסדר שאני מביא יהוד למסגד אבל מהר מאוד הבינו איזה מותק הוא. מוסטפה, האימאם, גם נתן לו שם מוסלמי: וואליד.
היום הוא כבר איתנו לגמרי, לובש גלבייה לבנה בשישי ומכבד את הדבקות שלנו בחמשת עמודי האיסלאם.אל תבינו אותי לא נכון, הוא עדין רוצה לחזור הביתה ומדבר עליכם המון. הוא אף פעם לא מוכן להודות שהפלאפל שלנו יותר טוב משלכם והוא גם מדבר כל הזמן על האוכל של אמא.
חמוד אמיתי הוואליד הזה.
היד שלי רועדת / שני וייס

היד שלי רועדת. לחושך כבר התרגלתי.
השקט. זה מה שהורג אותי.
כל רעש הכי קטן הוא קונצרט בשבילי.
אז התחלתי לדמיין קולות. זה מה שמחזיק אותי.
לפעמים אני שר לעצמי. מה שבא לראש.
את הקול שלי אני כבר כבר כמעט לא זוכר.
הוא קיים רק בראש מדבר מדבר...
אני מפחד שהוא יתעייף.
כי אני עייף.
אז אני שר בשביל לא לשכוח אותו.
את כל השאר לצערי כבר שכחתי...
ריחות, פנים של אנשים, את אמא.
אולי גם אותי שכחו?
אולי זה העונש שלי.
שש בש קולה / ליעד וינקלר

כתובת בלתי מנוצחת/ ברכט

לְמַעְלָה לְמַעְלָה הָיַה הַכְּתָב
בִּלְתִּי נִרְאֶה כִּמְעַט
בַּתָּא הָאָפֶל־לְמֶחֱצָה
אֲבָל
הָאוֹתִיּוֹת - עֲנָקִיּוֹת.
מִשׁרָאוּ זאת הַסּוֹהֲרִים
שׁלְחוּ צַבָּע עִם דְּלִי
מָלֵא סִיד!
וּבְמַצְבּוֹעַ אָרוֹךְ הוּא כִּסָּה אֶת הַכְּתוֹבֶת
הָאֲיֻמָּה
אוּלָם
מֵאַחַר שׁמָּשַׁח אֶת הַסִּיד רַק בְּעִקְבוֹת הַכְּתָב
כָּתוּב הָיָה עַתָּה לְמַעְלָה עַל קִיר הַתָּא
בְּאוֹתִיּוֹת־סִיד:
יְחִי לֶנִין
בָּא צַבָּע אַחֵר
צָבַע אֵת הַכּל בְּמַצְבּוֹע רָחָב
וְכָךְ נֶעֶלְמָה הַכְּתוֹבֶת לְכַמָּה שׁעוֹת
אֲבָל לִפְנוֹת בּוֹקֶר
מִשֶׁיָּבֵשׁ הַסִּיד
חָזְרָה וּבָלְטָה הַכְּתוֹבֶת:
יְחִי לֶנִין
אָז שָׁלְחוּ הַסּוֹהֲרִים בַּנַאי שֶׁיַּתְקִיף אֶת הַכְּתוֹבֶת
בְּסכִּין
וְהוּא גָרַד אוֹת אַחַר אוֹת
עָבַד שָׁעָה שְׁלֵמָה
וּכְשֶׁגָּמַר
הָיְתָה כְתוּבָה לְמַעְלָה
בְּלא צֶבַע
אֲבָל חֲקוּקָה עָמוֹק בַּחוֹמָה
הַכְּתוֹבֶת בּלְתּי מְנֻצַּחַת:
יְחִי לֶנִין
עַכְשָׁיו
הָסִירוּ אֶת הַחוֹמָה
אָמַר הַחַיָּל
Nov 21, 2008
אל תגידו לי/גיתית צין איור/יעל טייב

אוקיי חברים, בואו נעצור את זה כאן. חוסר היכולת שלכם להבין או להסכים איתי מאפשר לכם להגיב אליי רק דרך פילטרים של סטריאוטיפים שחוקים. כוס אמק! אל תגידו לי שאני מעדיפה להיות אחות שכולה. כן, זה מה שאהיה אם אח שלי ייהרג בצבא. כשאני אומרת שאני מעדיפה את אח שלי מת על פני שבוי אני לא חושבת על עצמי. אני חושבת על אח שלי. מעצם המחשבה שמשהו יקרה לו זולגות הדמעות מעצמן, גם בחמש בבוקר, כשאני מתעוררת מסיוט על חטיפה וקולות מסוקים מתחלפים ברעש של עבודות בנייה בפרישמן.
כמה נשים אתם מכירים שמוותרות על בדיקת מי שפיר ואומרות לעצמן יהיה מה שיהיה? כמה בנים אתם מכירים שמשאירים את אבא שלהם מחובר למכונת הנשמה כבר קרוב ל-3 שנים? קרה לכם נס בזמן האחרון? כבר הצלחנו להביא לשחרורו של גלעד? ושבו בנים לגבולם? 'לא מפקירים פצועים בשטח' עלק.
אצלי אין דמיונות על אח שבוי. אני חווה את המחשבות האלה בקולות. אני שומעת אותו צווח, בוכה, נאנק מכאב. זה הכל. אל תהפכו אותי לאגואיסטית צמאה לתשומת לב, אחת שמפנטזת על תמונת פספורט בעמוד השער של עיתון יומי, ואל תגידו לי שמוות הוא הרואי ונפילה בשבי היא השפלה. כולנו זוכרים את נחשון וקסמן.מישהו זוכר את סרן ניר פורז ז"ל?
אל תגידו לי שזה בגלל שיש במוות הרואיות. גבורה נשטפת בגשם שפוקד לוויות צבאיות ומפציעה איפשהו במאי, פעם בשנה. רוצים להפנות אליי אצבע מאשימה? תגידו שאני חסרת סבלנות בצורה אכזרית וזקוקה לסיפור עם התחלה, אמצע וסוף, "רוצה סיפור ושיכניס בו אהבה".
חשבתם איך אביבה ונועם שליט הולכים לישון בלילה? האם הם מתנחמים זו בזרועותיו של זה או מחרישים דמעות כל אחד בצד שלו? ואולי אביבה לוקחת כדור ונועם נרדם על הספה?כשנראה את גלעד שליט יושב באולפן החדשות ורפי רשף יפנה אליו ב"גלעד שליט, מה שלומך?" אז אשנה אולי את דעתי.















