בלוג 6 - שחיתות. מרצה אורח מיקי רוזנטל

בלוג6 יעסוק בנושא שחיתות והשעור היום הבאנו טקסטים חדשים רעיונות חדשים לעיצוב לעיתון החדש.

בנוסף צפינו בסרט המדובר "שיטת השקשוקה" אותו עשה מיקי רוזנטל יחד עם אילן עבודי, לאחר הסרט התארח אצלנו מיקי רוזנטל ופרס בפנינו את ה"אני מאמין" שלו וענה לשאלות

נחמה וחצי - בית קפה

קפה נח - בית קפה ספריה

R בשדרה - קפה בשדרות רוטשילד

פוסטרים

עולם המגזינים- דיזנגוף סנטר

צומת ספרים- הספריה- דיזנגוף סנטר

פוסטרים

כתבו עלינו בYnet

קישור לכתבה

עוד תמונות מבית הדפוס

 

יש עיתון

תמונות ראשונות מבית הדפוס

בקרוב אצלכם

?לשחרר את גלעד שליט עכשיו! הלוואי – אבל איך

נכון לעכשיו, נראה שאת גלעד שליט אפשר לנסות לשחרר בשתי דרכים. אפשר לשחרר מספר גבוה מאד של מחבלים – תוך סכנה, וודאית, שרבים מהם יחזרו למעגל הטרור, וששחרור כזה יעודד חטיפות עתידיות. ואפשר – בתנאי שלצה"ל יש מושג איפה הוא מוחזק – לנסות לשחרר אותו במבצע צבאי; סיכויי ההצלחה של מבצע כזה נמוכים מאד, והוא יסתיים, קרוב לוודאי, במותו של גלעד שליט וחיילים נוספים.
אסור לפסול את הצעדים האלו מראש. לצד החסרונות הברורים שלהם, יש להם גם יתרונות: הם יכולים להשיב את גלעד בבטחה (שחרור מחבלים), להזכיר שישראל "לא מפקירה פצועים בשטח" (שחרור מחבלים ומבצע צבאי) ולהפגין את נחישותו של צה"ל לפעול גם בתנאי סכנה (מבצע צבאי). השאלה היא האם האנשים הטובים שקוראים לא לשכוח את גלעד שליט ולשחרר אותו, ורצוי "מיד", יתמכו באחת מהדרכים האלו: האם הם יסכימו לשחרר אלפי מחבלים תמורת גלעד שליט, או לחלופין יתמכו במבצע צבאי בעל סיכויים נמוכים? אולי. אבל ההימור שלי – שמתבסס, יש להודות, על תחושת בטן – הוא שרובם יהססו; ובצדק, יש לציין.
ואם, נגיד, יציגו בפני אותם אנשים דרך שלישית: לשחרר את גלעד שליט – בחיים ובלי לסכן חיילים נוספים – בעוד חצי שנה או שנה, תמורת מספר נמוך, יחסית, של מחבלים; האם הם יתמכו בדרך הזו? אולי. ההימור שלי הוא שהדרך הזו – שגם היא אינה קלה – תזכה לתמיכה גדולה יותר משתי הדרכים האחרות. ובצדק, לדעתי. וככל הנראה, זו הדרך בה בחרה ממשלת ישראל. כך שמסתבר, ולמרות הביקורת העזה שמוטחת בה, שרוב הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, בעצם תומך במדיניותה.
יש לציין שלקריאות "לזכור את גלעד שליט" ו"לשחרר אותו מיד" יש גם תפקידים חיוביים, לדמוקרטיה הישראלית ולגלעד שליט עצמו: הן מהוות דוגמא מצוינת לפעילות אזרחית, וולונטרית, למען מטרה טובה, ומשאירות את עניין גלעד שליט על סדר היום. ואף על פי כן אני חושש; אני חושש שהן חסרות משמעות אמיתית, דמגוגיות ומסוכנות.
הן חסרות משמעות כי אין בהן שום קריאה אמיתי למעשה או לפעולה. הקריאה "לשחרר את גלעד שליט" יכולה, הרי, להתפרש בשתי דרכים – שחרור מחבלים או מבצע צבאי – שונות וסותרות. אם נניח – ואנחנו חייבים להניח – שלציבור הרחב יש השפעה על מקבלי ההחלטות, אז איזו השפעה יכולה להיות לקריאה הזו, אם היא מציבה בפני מקבלי ההחלטות שתי דרכים סותרות?
והן דמגוגיות משום שגם מי שקורא אותן לא תומך בהן. הרי רוב הציבור, יש להניח, בסופו של דבר תומך בדרך באותה "דרך שלישית": להמתין בסבלנות עד שיתאפשר לשחרר את גלעד, בבטחה, תמורת מספר סביר של מחבלים.
הקריאה "לשחרר את גלעד שליט עכשיו", אם, כך, מיועדת בעיקר להביע מחאה נגד אזלת ידה של הממשלה. במדינה דמוקרטית, ככלל, מחאה כנגד השלטון יכולה להיות חיובית; אלא שמחאה שתכליתה העיקרית היא עצם המחאה – ולא הקריאה לפעולה ולמעשה – עלולה דווקא להזיק. והיא מזיקה משום שהיא מציבה את הממשלה במצב בלתי אפשרי: כל פעולה שהיא תבצע או לא תבצע – וגם אם הציבור, ברובו, תומך בה – תזכה לביקורת נוקבת.
התופעה הזו, של ציפיות מוגזמות ובלתי אפשריות מהממשלות, מעידה על חוסר הבנה בסיסית של הפוליטיקה; שהרי הפוליטיקה, בבסיסה, היא הבחירה בין אלטרנטיבות טובות ופחות טובות – אך לא מושלמות, ולכל אחת מהן מחיר בצידה. ויותר מכך, הכישלון הבלתי-נמנע של הממשלה במילוי הציפיות הבלתי-אפשריות של האזרחים הוא מסוכן: הוא מביא לירידת האמון במערכת הדמוקרטית (וכך פותח פתח לעליית שליטים "חזקים"), ויש לו תרומה מכרעת לירידה באיכות האנשים שמצטרפים למערכת הפוליטית.
אז "לזכור את גלעד שליט"? בהחלט כן. "לשחרר אותו מיד"? הלוואי. אבל איך???

- נכתב על ידי פלוני אלמוני שבחר להשאר בעילום שם

שאלה של אומץ?

מפגינים למען גלעד שליט בכלא שקמה

קורות חיים

קורות חיים לגלעד שליט/ מה האזרח הקטן יכול לעשות- תציצו לבלוג

http://letgiladgo.blogspot.com/

פרויקט "פזמון חוזר"

ב 28 באוגוסט, מלאו לגלעד שליט 22 שנים.

זהו יום ההולדת השלישי שגלעד מציין בעודו בשבי הפלסטיני, במקום לחגוג עם משפחתו וחבריו, במקום להיות חופשי.

ביום זה, nrgמעריב השיק פרוייקט מיוחד, בשיתוף משפחת שליט וביוזמתו של המוזיקאי משה לוי, עם מיטב אמני ישראל, אשר ישירו עד שגלעד ישוב הביתה. בכל יום, מצטרפים אמנים נוספים והצילומים וההקלטות יימשכו עד שגלעד ישוב הביתה בשלום.

פזמון חוזר: כל השירים ברצף

כרונולוגיה / יעל ארליך

28.08.86- גלעד שליט נולד בנהריה.
01.09.92- הוא מתחיל ללמוד בבי"ס היסודי "מעונה".
01.09.98- ואז עובר לחטיבת הביניים בכפר ורדים.
09.01. 01- את לימודי התיכון הוא עושה בתיכון האזורי "מנור-כברי".
01.07.04- ומסיים אותו בהצטיינות יתרה במגמת מדעים.
07.2005- גלעד מתגייס לחיל השיריון.
25.06.06- שנה אחר כך הוא נחטף במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה
26.06.06- גדודי עז-א-דין אל קאסם, הזרוע הצבאית של החמאס, לוקחים אחריות על החטיפה ודורשים לשחרר את כל העצירים הביטחוניים מתחת לגיל 18 בתמורה למידע על מצבו של שליט.
28-29.09.06- צה"ל עוצר עשרות מראשי החמאס כולל 20 חברים בפרלמנט ו 8 שרים בממשלה הפלסטינאית בינהם מחמוד אבו טיר ועבד א-ראזק.
01.07.06- חוטפיו של שליט דורשים לשחרר 1000 אסירים נוספים בתמורה למידע עבורו.
03.07.06- עז-א-דין אל קאסם מציבים אולטימטום לפיו נדרשים שיחרורם של 1000 האסירים בנוסף לכל האסירים מתחת לגיל 18 עד ה 04.07.06 בשעה שש בבוקר אך לא צוין מה יקרה במידה וממשלת ישראל לא תציית.
04.07.06- ממשלת ישראל בוחרת להתעלם מהאולטימטום. כתוצאה, מתקבלת ידיעה לפיה לא תועבר עוד אינפורמציה על מצבו של שליט.
25.07.06-הקלטה של שליט משוחררת לכלי התקשורת ובה הוא מקריא טקסט שככל הנראה נכתב על ידי חוטפיו: " זה ברור שיש להיענות לדרישותיהן כדי שאני אשתחרר, במיוחד משום שהייתי חייל צה"ל במשימה צבאית ולא סוחר סמים..."יש לי אמון בממשלת ישראל שתתעניין בי יותר..."
12.09.06- בית הדין הצבאי מורה על שיחרורם של 18 בכירי חמאס אך לאחר עירעורה של המדינה ההוראה נידחית על הסף
26.11.06- הוחלט על הפסקת אש בין ראש הממשלה אולמרט וראש הראשות הפלסטינאית אבו מאזן. כתוצאה מכך, אולמרט נכנס למשא ומתן על שחרור שליט בעזרת אבו מאזן והמיצרים.
16.07.07- עצרת תמיכה לשיחרורו של שליט מתקיימת בניו יורק.
26.07.07- עצרת תמיכה לשיחרורו של שליט מתקיימת בסידני.
28.08.07- יום הולדת שני בשבי.
08.09.07- רשתות השידור הפלסטינאיות טוענות כי מסתערבים של צה"ל חטפו את אבו חלאד, מבכירי הכוח המבצעי של החמא"ס. ישראל לא אישרה ולא הכחישה.
09.06.08- הוריו של שליט מקבלים מכתב מבנם, בכתב ידו.
19.06.08- נחתם הסכם רגיעה בין החמאס לישראל, תוך דיון בסוגיית שיחרורו של שליט, אך בסופו של דבר ההסכם נחתם ללא הגעה להבנה מהותית בנושא. אביו של גלעד ערער בבג"ץ על החתימה על ההסכם אך עירעורו נדחה.
14.09.08- מתאריך זה והלאה מתקיימות משמרות מחאה המפגינות מול בית ראש הממשלה בירושלים.
31.10.08- אירוע הזדהות ושירה בתאטרון צוותא בהשתתפות דן תורן, אהובה עוזרי, סי ונחום היימן, יהודה עדר ועוד. הכניסה חופשית.
03.11.08- 1200 בוגרי תנועות נוער מכל העולם מגיעים ארצה בכדי להשתתף במרוץ אופניים אשר במסגרתו יופרחו בלונים לשמיים עם הסיסמא "גילעד עדיין חי" עליהם.
06.11.08- עצרת לשיחרורו של שליט מתקיימת בקיבוץ מרחביה אשר בעמק יזראל.
06.11.08- עצרת לשיחרורו של שליט מתקיימת בהשתתפות בני נוער מתיכון מקיף ח' בבאר שבע.
07.11.08- משמרות מחאה נפרשות בצמתים ברחבי הארץ.
09.11.08-תנועת האישה הדתית הלאומית "אמונה" עורכת אירוע לכבוד החזרתו של שליט הביתה בהשתתפות הרב הראשי לישראל.
16.11.08- ריצת הזדהות עם שליט בבת-ים.
22.11.08-מסע אופניים אשר התחיל ממתחם "ביג" ברגבה והסתיים סמוך לראש הניקרה בעצרת הקוראת להחזיר את שליט הביתה.

מאה ארבעים מילה / ליעד וינקלר

-יש את הילד הזה בגן שתמיד לוקחים לו את הדובי, הוא מגיע לגן בסבבה שלו אוכל ארוחת בוקר, ואז בחצר, כשכולם משחקים, את כל מה שהוא משחק איתו, בא תמיד אותו ילד ולוקח אותו בכח.

כשהוא מתגלץ' במגלשה, הילד השני דחף אותו בסולם ועקף אותו, כשלקח דובי או טרקטור, הילד השני חטף לו אותו, כשהתנדנד בנדנדה, השני הפיל אותו והתנדנד.
בהתחלה הראשון היה בוכה וכואב על האובדנים אבל ככל שהתבגר הבין שיש עוד הרבה צעצועים בחצר וכולם יכולים לעניין אותו
מדי פעם הגננת או העוזרת היתה מתערבת ומענישה את הילד השני, לוקחת לו את הקינוח, או לא נותנת לו לשחק בחצר עם כולם.
כמה שזה מוזר, העונשים האלה רק מתסיסים את הילד השני להיטפל יותר לראשון ולהמשיך להציק לו.

לפעמים אני שואל את עצמי איזה ילד אנחנו? כחברה, כמדינה, איזה ילד היינו רוצים להיות? או אפילו כאיזה ילד העולם תופס אותנו?

נאמר כבר הכל / ג'אנפרנקו אזארוצ'יני

למסע הזה יצאנו לפני כמה שבועות, במטרה לחפור באחד הנושאים השחוקים ביותר בדיון הציבורי בשלש שנים האחרונות, השבי של החייל גלעד שליט. רבים מאיתנו התמקדו בשחיקה של הדיון ורבים אחרים רק ליבו אותו. ואחרי כל הטענות על הפלקטיזציה, ההפגנות הסיזיפיות, השלטים ומשמרות המחאה, רובנו פשוט בכה איתו ועם משפחתו בהזדהות כואבת ודומה שבהגיענו לסגור את הגליון החמישי של עיתון בלוג, נאמר כבר הכל. 880 יום בשבי והסטופר ממשיך לרוץ. כולנו רוצים לעצור אותו אבל ידינו קצרה מלהושיע. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לגייס את הכישורים הוורבליים, להתניע את אלה הויזואליים, להשקיע ימים כלילות בגיוס כספים, צילומים, יצירת איורים וגיבוש רעיונות הפצה, לעדכן את הבלוג ולכתוב תגובות. שבוע מנקודת הסוף, כולנו לקחנו חלק בנושא שעבר לרובנו ליד, נגע בכמעט או לא הזיז ריס סורר מהמקום. בלי שנרצה או נכוון לשם, בחודש האחרון כולנו היינו בשבי. את תפקידם של גדודי עזאדין אל קסאם לקח על עצמו העורך הראשי, את סגניו הצייתנים איישו עבדכם הנאמן ושותפתו לפשע. רוחו של גלעד פיעפעה מכל שאר חברי המערכת, גם אצל השובים, ואני מוצא את עצמי חושב על הרגע אחרי שכל זה ייגמר. רצה שמועה שביום ה-888 גלעד ישוחרר, וכל המאמצים שלנו ייראו כמו בדיחה אחת גדולה של כאלה שעשו מעט מדי, מאוחר מדי. אבל שמועות לחוד ומציאות לחוד, ולמרות שהמספר העגול הזה נשמע קסום, רוב הסיכויים שגם את היום ה-889, יבלה שליט בחברת כולאיו המסורים במרתף עלום ברחוב לא ידוע בעזה. העיתון ייצא ויופץ ואנחנו נעבור לנושא הבא. השם ‘גלעד שליט’ יעביר ברובנו חלחלה של “לא עוד!” ו”כמה נורא זה היה”, אבל בסתר ליבנו, כל זיפזופ מקרי בו יבקע אותו שם מהמרקע יגרום לנו לעצור לרגע ולנסות להקשיב. כל שלט שנראה יטמון בחובו חיוך קטנטן, כמעט בלתי נראה ואחר כך יתפוגג. אנחנו סיימנו עם גלעד שליט, נחשוב לעצמנו, אבל גלעד שליט לא סיים איתנו. הכאב שלו ימשיך איתנו לאן שלא נלך. ואם יום אחד הוא יחזור, החיבור שנרגיש לשמחה שתציף אותנו, גם את הציניים ביותר מתוכנו, יהיה מושלם. כי חפרנו, כי עשינו, כי הזדהינו, כי לקחנו חודש וחצי מהחיים כדי לקחת צעד אחורה, להסתכל על כל התמונה ולהשקיע את האנרגיות שלנו כדי לתרום את חלקינו במאבק.

שבויים בקונספט-יעל ארליך / צילום-מיכל אור-עד

די! נמאסתם. תסלחו לי כולכם, או לפחות מי מכם שמתיימרים לכתוב על החוויות שעובר גלעד שליט בשבי. על המחשבות שלו, המשפחה שלו. אין לי בעיה עם העיסוק בנושא באופן כללי, אבל לעזאזל, מאיפה היוהרה לכתוב מחשבות של חייל שבוי, של משפחה שבויה?מי מאיתנו לא מרגיש שבוי לפעמים? שבוי במחשבותיו, ד' אמותיו? שבוי בעולם היצירה הפכפך שאנו בתור מעצבים חיים בתוכו? נו, אתם יודעים, ההרגשה הזאת, שדוחקים אתכם לפינה, שאין לאן לברוח, שהלחץ הולך וגובר. יש אנשים שמעבירים חיים שלמים בתחושה של שבי, מחנק ואובדן חושים. יש כאלה שלא מוצאים את הדרך שלהם החוצה. יש שמתרגלים נשימות עמוקות, מחסלים ג'וינטים, עושים יוגה. אבל איך באמת אפשר להשוות? איך אפשר אפילו להתחיל ולדמיין את הסיטואציה?אז די, תרדו מהעץ. אם אתם רוצים לדבר על הפחד שלכם, המחשבות שלכם על שבי, אדרבא. אבל למה להשליך את החששות המעוצבות האלו על גלעד שליט? מה הוא עשה לכם רע? אל תשכחו שהעיתון הזה עוסק קודם כל בגלעד שליט ואחר כך בנו. העיתון אמור לתת במה לדעותינו וכל מי שמפליג בדעותיו רחוק יותר, הרי זה משובח, אבל אל תשכחו שלא אנחנו חקוקים על דיגלו של עיתון זה, ופרוייקט הגמר היחידי שעומד בפני שליט הוא להישאר בחיים בחתיכה אחת ואולי גם לשמור על מה שנותר משפיותו.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה / יעל ארליך

צילום / חגי סוויסה

880 ימים

21,312 שעות

1,278, 720 דקות

76, 723,200 שניות

אתם תופסים את זה? זה בכלל אפשרי?

את הצו הראשון קיבלתי מאוחר יחסית אחרי ציפייה אימתנית ופינטוזים על איך אני אהיה קרבית. לצערי לא רצו לגייס אותי בגלל שיש לי סכרת. באותו גיל הייתי תמימה לחשוב שאולי בכל זאת אצליח לשכנע את מי שמושך בחוטים לגייס אותי. אספתי מכתבי המלצה מכל העולם לצד אישורים מטובי הרופאים, שאני, יעל ארליך, כשירה לגיוס כמו כל חיילת מהשורה. אפילו גררתי את האנדוקרינולוג שלי, פרופסור בתוארו, לבאקום, שם הוא הגן על כבודי האבוד בפני פאנל הרופאים המומחים שהתכנס לאחר הפצרותיי החוזרות והסביר להם שיש לי המון מה לתרום ורצוי לגייס אותי כחיילת.

כן, זה מפתיע שבתרבות שמקדשת השתמטות, אזרחית אחת, שבוודאות גמורה לא יועדה לשום תפקיד ערכי או מורשתי, נלחמת בכל נפשה על היכולת לתרום למדינה. זה מפתיע שבמדינה בה האח הגדול הוא שיא הקולטורה ורבים מגיבורי התרבות שלה הם משתמטים תחת אמתלה פציפיסטית, מישהי, ועוד בת, נאבקת על הזכות להיות שווה ולתת מעצמה.

זה מפתיע שבמדינה שמתיימרת לקדש ערכים של מורשת צבאית, חייל יכול להישאר כל כך הרבה זמן מאחור.

איך מדינה ששמה לה לנס את ערכיות חיי האדם, את "לא משאירים פצועים בשטח" ו"כל הטייסים שבו הביתה בשלום" מבקשת מחייליה לפעול על פי נוהל חניבעל בשעת חטיפה.

1,278,720 דקות שעברו על חייל, שנלחם על הזכות להיות קרבי ולתרום מעצמו בשבי.

76,723,200 מחשבות על מדינה שאיכזבה אותו ונטשה אותו לאנחות.

21,312 זכרונות מהבית, מאבא, מאמא, מארוחות שישי.888 ימים שהפכו לבליל אחד, בלי יום ובלי לילה.

85 יום שהאח הגדול משודר ומעסיק את המדינה הזאת יותר ממה שגלעד שליט, החייל השבוי, אי פעם העסיק.
בסוף התנדבתי. רציתי להיום כמו כולם, רציתי לתת למדינה, רציתי להשקיט את המצפון, רציתי להיות חיילת בצבא ההגנה לישראל ולשלוח לדודים בשוויץ תמונה במדים. אם הייתי צריכה לעשות את זה שוב היום, סביר להניח שהייתי עושה את אותו הדבר אבל מתוך הכרח, מתוך צורך השתייכותי ובטח שלא מתוך אמון במערכת הזאת, בערכיות שלה, במורשת שלה או בהרואיות שלה.

מה עשית בשלוש השנים האחרונות

בזמן שעבר, איפה הייתם? מה הספקתם? הוסיפו תשובה וצפו באלו של אחרים- בתגובות


Ami Nevo said...
התחלתי ללמוד, נולד לי אחיין, ראיתי את ניין אינץ' ניילס בהופעה וביקרתי בלונדון.
November 3, 2008 9:15 PM


Blogger roni eilat said...
החלפתי שלושה חברים,קפצתי 267 פעמים ממטוס ולמדתי להכין חריימה חריף אש
November 4, 2008 7:33 PM


Blogger 2T said...
התאהבתי, התאכזבתי, ברחתי, בכיתי, התגברתי, פיציתי, ניסיתי, עישנתי, טיילתי, חשבתי, גם על סוף, ואחר כך על התחלה, התאוששתי, התמלאתי תקווה, נכנס קצת יאוש, נשאלו שאלות, נערכו בדיקות. עכשיו נותרו שלוש נקודות...
November 4, 2008 8:14 PM


Blogger liadondon said...
מה שעשיתי בשבע שנים האחרונות
November 22, 2008 1:34 PM


Blogger liadondon said...
רותי: סיימתי תואר, גרתי בצפון, הייתי דייגת, מדריכת קיאקים, מלצרית, מדריכה בהוסטל לנערות, עברתי לתא, התחלתי לעבוד בעיתון, עזבתי את תא, נסעתי לבלגיה וחזרתי להורים.
November 22, 2008 1:35 PM


Blogger liadondon said...
שלמה: לא הרבה.
November 22, 2008 1:36 PM


Blogger shani said...
למדתי להכין ממולאים
ביליתי הרבה בבתי חולים
אנשים יקרים נכנסו לחיי ועוד יותר יצאו.
November 24, 2008 12:29 AM


Blogger linn said...
מתחתי את הגבולות שלי, הבנתי שאפשר, אני מתגעגעת הרבה פחות,אני עושה הרבה יותר,הגשתי בערך 2366 כוסות קפה, עשיתי יופי של טיפים, הצלחתי לשרוד כמעט בלי לישון,עברתי 3 דירות,נהייתי בת 30 , הבנתי שזה לא לתמיד
November 25, 2008 5:23 PM


חגול said...
שמונה פירמוטים
התנדבתי בצע"ח
שש חתונות של חברים
ובין לבין חיים משוגעים
November 25, 2008 11:57 PM

הרגע שגלעד יתרפק בחיק אמו/ גיתית צין

בן זונה עם שפם, גועל נפש, מעורר חלחלה. "קונטאר לא רצח את הילדה הישראלית, אלא קיים את זכותו להגן על עמו ועל אדמתו. הטענה כי רצח, נובעת ממניעים פוליטיים", נאמר באירוע הזדהות עם מאבקו של סמיר קונטאר. "האזרח הלוחם" כינה אותו שר ההסברה הסורי, ונשיא סוריה עצמו הגדיל לעשות והעניק לחלאה את עיטור הגבורה הגבוה ביותר של המדינה. קונטאר זומן לארמון בדמשק וקיבל את המדליה "כהוקרה על כך שריצה 30 שנות מאסר בכלא הישראלי". אתם מבינים, הבנאדם רוצץ ראש של ילדה בת 4 עם קת של רובה ויש מי שמזדהה איתו. איזה מין אנשים גרים שם, מרחק צעקה מאיתנו?קונטאר עצמו אמר בראיון כי "אין יותר פחדן מאדם שמתמודד עם המילה, עם הבעת דיעה בכדור. מי שעושה את זה הוא רוצח" (חבל שלא בילה קצת זמן עם המנוול מה-4 בנובמבר, היה מלמד אותו משהו).בינתיים, ביבשת אחרת, הפסיד ג'ון מקיין בבחירות לנשיאות. אבל הוא התמודד, הא? קראתי שמקיין לא יכול להסתרק לבד ובקושי לובש חליפה ועונד עניבה. זו לא עובדה ממש סקסית ומעוררת תחושת ביטחון במנהיג, אלא אם כן מסתבר שכל זה בגלל שעבר עינויים קשים בשבי הכוחות הצפון וייטנאמים. פתאום אתה קולט שמדובר בגבר שסבל, סבל נורא. ברכו נפגעה, צלעותיו נשברו, אבל עינויים אלה הם גם תו ההיכר המפורסם שלו והם שהכניסו אותו לפוליטיקה האמריקאית. אגב - רק כדי לצאת בסדר עם הוייטנאמים, איפשהו במהלך מסע הבחירות הם נזכרו לספר כי התייחסו אל שבויי המלחמה באופן אנושי. אז מה הקשר בין שחור ללבן, לקונטאר, למקיין ולשליט?חשבתם על הסיכוי שגלעד אוטוטו חוזר מהשבי, ובתוך שנתיים יתמודד לראשות הממשלה? שנתיים, לא ארבע, כי ככה זה מאז שמישהו פה הפך אותנו למזרח הפרוע כשסגר עניין בירייה. הלוואי שגלעד יחזור ויהפוך למנהיג. הלוואי ונשכיל סוף סוף להבין שמי שהיה לו את הכח לשרוד, לא להלחם - לשרוד, הוא החזק. אז יבוא גלעד וילמד אותנו משהו על אורך רוח ואורך נשימה וסבלנות לתהליכים. כי תהליך זה משהו שלוקח זמן, וכבר שנתיים שמלחמות לא קורות בחורף, "אפילו לנו קצת קר בשביל לכבוש". כשעולה עניין "המחיר" אני חושבת מה הטעם בחיים שאחרי השבי. אומרים שהימים לא ימים וגם הלילה הוא יום, שזה לא חיים.חשבתי על הרגע שגלעד יתרפק בחיק אמו. איזה מין ריח יהיה לו? ואיך תעבור עליו הנסיעה הביתה? כשאני נוסעת לצפון, 3 שעות נראות לי כמו נצח. אז איך תעבור הנסיעה? בשתיקה? אולי פתאום ישחרר גלעד זעקה לאויר, ואחריה תשתרר דממה. אח"כ יבוא הבכי?ואיך יעבור הלילה הראשון בבית? ומה הדבר הראשון שיעשה כשיכנס? יפתח את המקרר, ישתה קולה ישר מהבקבוק, יציץ בסיר שעל הגז או יקפוץ על הכלב? אולי יצנח על הספה כמו שאח שלי עושה כשהוא חוזר מהצבא. יחלוץ נעליים, ישכב בלי חולצה ויפיץ בבית ריח של חייל גיבור וחזק. אביבה ונועם יעמדו מעליו חבוקים, יביטו בו בשנתו ויחושו שכל זה לא היה אלא חלום בלהות? יקום ויודה בעל העסק שנתבקש במעטה של חשאיות להכין מדליה או לכל הפחות מגן הוקרה עבור החייל החטוף גלעד שליט.עוד מעט בחירות ומי שמדבר אומר שאין אלטרנטיבה, אין הנהגה ואין ואין ואין. אני חושבת איך אפשר לחלץ מן הסיטואציה הזאת משהו טוב בסגנון תחבושת סיליקון על צלקת. איך מבריאים מהתחושה הנוראה הזאת של הפקרות, שגרמה לי להודות בקול רם שאני מעדיפה את אח שלי מת על פני שבוי? אל תראו אותי לא פרובוקטיבית ולא אמיצה. דיברנו בפלאפון והוא ביקש לשמוע את מה שכתבתי. במשפט השלישי כבר אמרתי לו שיעזוב, שזה ארוך ושיקרא בעצמו.אפילו שהסכמנו בינינו, יש דבר אחד שלא אעשה וזה לדבר איתו על המוות שלו. על שבי כן, כי גלעד עדין חי.

איך ליצור אייקון/ יעל ארליך

דמותו של שליט רודפת אותנו קרוב ל-3 שנים, בשלטי פלסטיק על מרפסות בתים ובדרכים, ככרזות ענק. שמו מוזכר בחדשות, מעל מסכי הטלוויזיה, בעיתונות, בשיח היומיומי ובכל טקס חברתי, תרבותי או מדיני. הדיון האטום והשבלוני בדרכי פעולתה הקלוקלות של הממשלה מוריד כל ערך, עניין ומשמעות מדמותו ואישיותו של שליט, שלפני שהייתה אייקון הייתה בסך הכל בן אדם. הציבור הרחב נחשף רק לדמות האיקונית של שליט, שמופיעה על כל שלטי החוצות הלעוסים עד תום בצבעי הכחול לבן הבנאליים, עם דגל ישראל המתנופף מאחוריה בצורה שיכולה, ללא בושה, להתחרות בפלקטיזציה שעשה אנדי וורהול בשנות ה-60 למרלין מונרו. התקומה האזרחית שמסתתרת מאחורי שלטים אלו היא הסיפור האמיתי ופה טמון כוחנו כמדינה בה כל דבר נלעס למוות עד אובדן טעם ומשמעות, החל משירים בגלגל”צ וכלה ברצח רבין. חבל שתקומה זו נעלמת לגמרי מעיני התקשורת הציבורית הרחבה אשר טורחת לדווח לנו, האזרחים הפשוטים, רק על ההפגנות החוזרות ונישנות מול בית ראש הממשלה, במקום לדווח על מיזמים נפלאים שקורים בשטח כמו תחרות איורים לסיפור שכתב שליט בגיל 10, ריצת הזדהות, מירוץ אופניים ארצי של בוגרי תנועות הנוער מכל העולם אשר הגיעו במיוחד לישראל, עצרת הזדהות שנערכה בסידני, אוסטרליה ועוד רבים אחרים. גלעד שליט נקלע בעל כורחו למצב בו הוא סמל, אך בניגוד לדעה הרווחת הוא איננו סמל של מדיניות ממשלתית כושלת או של הסכסוך הערבי ישראלי אלא סמל לפעילות אזרחית עצמאית ומבורכת בה אומה שלמה נרתמת לעשייה משמעותית ועמוקה, על מנת בראש ובראשונה לשחרר את שליט, אך גם כדי למנוע את השטחתו, את היבלעותו בתודעה הישראלית כאוסף משפטי סרק טחונים שלא אומרים יותר כלום לאף אחד.

תן לו בסיזיפיות/ יעל ארליך צילום/ חגי סוויסה

סיזיפוס הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית שבתור עונש על עוולותיו בעודו בן החיים, נגזר עליו לאחר מותו לגלגל על גבו אבן ענקית מתחתיתו של צוק ועד לראשו, כאשר עם ההגעה לפסגה האבן שבה ונופלת לתחתית וחוזר חלילה.באמת שאני לא רואה סיבה מספיק טובה להזיז את ישבני המחוטב מכיסאו הנוח ולעשות משהו. שלש שנים של הפגנות חוזרות ונשנות מול בית ראש הממשלה לא הואילו. מצעדים, מירוצים ומחאות המוניות לא שינו דבר. כן, אני מודה שאני לוקה בתבוסתנות גמורה, אבל עם לחץ ציבורי, בלי לחץ ציבורי, הדברים קורים בקצב משל עצמם וגם מדינה שלמה לא יכולה להזיז את זה. אל תבינו לא נכון, זאת לא אמירה שמתייחסת לאנרגיות וקארמה, חלילה. זו פשוט טענה שאהוד אולמרט וחבר מרעיו לא שמים זין ואם הם בתור "מנהיגי הנבחרים" לא שמים, אז למה שאני אשים? אין לי יצר סיזיפי שלא בא על סיפוקו ואין לי טיפת אמונה שאנחנו בתור עם יכולים להרעיד ולו בקצת את אמות הסיפים של ממשלתינו הרקובה מהיסוד.כתבתי כבר על זה שהעשייה של הציבור מבורכת ושיש מיזמים נפלאים שמסתתרים מאחורי דמותו של שליט והכל נכון, אבל בינינו, אנחנו עושים בשביל עצמנו, בשביל להשקיט ולו בקצת את המצפון, בשביל לישון קצת יותר טוב בלילה, בשביל התחושה הנהדרת הזאת ובעיקר בשביל האגו. שנוכל לחיות ולמות אנשים טובים יותר כי עשינו משהו.

מעט בצק הרבה רוטב/ ליעד וינקלר

הדבר המטריד ביותר נראה לי חוסר האונים. גם חוסר הוודאות נראה לי נורא. אז מה עכשיו? יום? לילה?ומה עם ההורים? המשפחה? החברים? הבית? אומרים שלא שמים לב לשינויים אצל אנשים, כשחיים איתם. מעניין אם אבא ואמא יראו לי מבוגרים יותר, מעניין אם גם אני נראה כבר זקן..אומרים גם, שאם דואגים אז מזדקנים יותר. המון זמן לא אכלתי פיצה. אני ממש אוהב פיצה, לא סתם פיצה: פיצות. מעט בצק, הרבה רוטב, תוספות וגבינה. אני לא חושב שיש מאכל שאני אוהב יותר מפיצה. בשבועות הראשונים של הטירונות, תחושות החום והאהבה שקיבלתי בבית התקשרו אצלי אוטומטית עם הפיצות של אבא. בסוף המסלול הביאו לנו מהמטבח פיצות די ג'יפה, כולם התלהבו ולא הבנתי כ"כ למה. עכשיו הייתי שמח גם לפיצה צבאית .מעניין אם פיצה עושה אותך זקן.לפני הגיוס קיבלתי זימון לגיבוש צוללות והחלטתי לא ללכת כי פחדתי שאני קלסטרופוב. בסוף הגעתי לטנק שהוא לא קטן או סגור פחות, ועכשיו אני פה. בטח אסף כבר בהודו דופק ת'ראש וגיא בקולומביה סתם דופק. מוזר, אבל לא ממש בער לי לעשות טיול בחו"ל אחרי הצבא.
מעניין אם יש בהודו פיצות.

כמה מלים על פסיכולוגיה הפוכה/ יעל ארליך

פסיכולוגיה הפוכה היא שיטת שכנוע המערבת אמירה הפוכה לזאת הרצויה. השיטה מבוססת על התניה לפיה בני אדם מפעילים תגובה ריגשית, בדרך כלל שלילית, לניסיונות שכנוע ועל כן בוחרים בדרך אשר הפוכה לזאת שאליה מנסים לשכנעם.מי מאיתנו לא מכיר את משפטי המפתח של כל אמא פולניה: "לא רוצה לא צריך" ו "תעשה מה שאתה רוצה"? כל אחד מאיתנו, ללא שום תלות בעד כמה הוא בטוח בדרכו, מגיב לאמירות האלו בין אם בחרטה מלאה ובין אם בהבהוב קל של אשמה. וואלה. אולי זאת השיטה?אולי ראש הממשלה צריך לכנס מסיבת עיתונאים דחופה שתשודר בשידור חי לכל העולם ולהכריז: "אנחנו? אנחנו בכלל לא רוצים אותו בחזרה... תעשו מה שאתם מוצאים לנכון..."נכון. חאלד משעל, אמנם, לא התחנך על בירכיה של אמא פולניה טובה וחונקת. הוא גם לא בטוח מכיר את התיאוריה של תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר על פסיכולוגיה הפוכה ובטח שהוא, מכל האנשים, לא נכנע בקלות למניפולציות. אבל גם הוא, בדומה לכל אדם, בטוח חש את הצביטה הקטנה הזאת בלב, את ההבהוב הקלוש הזה של חרטה. ואולי, רק אולי, ההבהוב יהפוך למטרד שאינו פוסק והוא ישחרר את גלעד שליט.רק תחשבו איך יכלו להיראות כל משאי המתן שניהלה מדינת ישראל עד היום: בכיר בחיזבאללה לוקח אחריות על חטיפתו של חייל מקו הגבול ומודיע לממשלה שבתמורה לשחרורו של החטוף עליה לשחרר בין אלף לאלפיים אסירים ביטחוניים עם דם על הידים וישראל מודיעה בתגובה: "לא, לא תודה, גם אם תחזירו לנו אותו עטור זרי ורדים, אנחנו לא ניקח".זה יכול היה להיות קטע אדיר, מסוג הדברים שהופכים לאבן דרך בהיסטוריה של מדינה, שנכנסים לסיפורי מורשת הקרב של הצבא ומופיעים יד ביד עם פרשת כפר קאסם בלימודי מזרחנות ומדעי המדינה.אבל מה לעשות, בחיים של חייל חטוף אין מקום לניסוי וטעיה, או לפחות, כך זה אמור להיות. למרות שעל גבו של גלעד שליט נעשו כבר כל הטעויות שכתובות בספר וגם כמה שלא.

מש"קית ת"ש/ גיתית צין

גל עברי ירוק בגל"צ אצלי ברדיו. חיילת מקדישה לגלעד את השיר "אמא שלי" של אריק אינשטיין. שומעים בקול שלה שהשיער מסתדר לה ישר אחרי המקלחת, שהיא מאמינה בדו-קיום ולא שותה אם היא נוהגת. בטח מש"קית ת"ש. לחן אידיוטי מתנגן ואני חושבת על הילדה המטומטמת הזו שעשתה שידוך כל-כך אטום בין חייל שבוי לשיר אהבה לאמא. איזה אמא ואיזה נעליים.
לא. היא גאונה, החיילת. היא קראה היטב את מילות השיר. ילדה טובה שהכינה שיעורי בית. כי רק אמא שלה יודעת שהיא שונאת גמבה בסלט ואלרגית לקיווי. ואמא שלה דואגת שתאכל, אפילו שהיא כבר העלתה 4 ק"ג מאז הגיוס. היא יודעת, המש"קית, שאמא שלה לא יכולה אחרת.
כי רק האמהות לא מרפות ולא משחררות. רק האמהות לא עוצמות עין בזמן שראשי ממשלות חולמים על שלום.
רק העיניים של האמהות נשארות שחורות אחרי שעננת האבל חולפת ונעלמת מן האופק הציבורי.
רק לאמהות זה מדגדג בפטמות.

פנקס גיוס/ שני וייס

אתם זוכרים את יום הגיוס שלכם? בני 18 בערך, לרוב חדורי מוטיבציה להפוך לחלק אמיתי מהמדינה הזאת ולהתגאות, ומצד שני לעבור עוד נקודה במסלול חיינו הידוע מראש..כשעולים לבד על האוטובוס, מזועזעים לגמרי, ממשיכים בנסיעה הזויה עם עוד 50 פרצופים, שאף אחד מהם לא נראה כמו אחד שמתאים לתחילתה של ידידות מופלאה, ונגררים לשרשרת חיול אינסופית שכוללת מדידת מדים דוקרים, חתימה על קיטבג מלא בציוד תמוה, קבלת חיסונים ופנקס שבי, אתה מרגיש בקייטנה. אחרי השוֹק בדרך כלל יש צחוקים.
אני בטוחה שאף אחד לא חושב יותר מדי בשלב הזה. עד שההלם מתפוגג אתה עומד כבר 5 שעות לחוץ באיזה מגדל מחזיק נשק וחושב בעיקר על שינה, או ששוב נכנס להלם. אז את הפנקס שבי שקיבלנו לפני כמה שעות כבר מזמן שכחנו. הוא נמצא באיזה כיס איפשהו עד שיהפוך לזן חדש ונימוח של נייר כתוצאה ממיליון כביסות שהוא יעבור בטעות שוב ושוב..מי בכלל לוקח ברצינות את כל הדברים שמקבלים בגיוס? מי עוצר לחשוב מה עומד מאחורי הנייר הזה? כמעט כמו בכל מקרה, אנחנו מקבלים הכול כמובן מאליו. מה אנחנו מבינים? הרי, מי מסוגל לדמיין לעצמו שיש מצב שהוא יכול להיות בשבי. שבי. זאת מילה ישנה כזאת, ממלחמת יום כיפור. רון ארד. זה אף פעם לא נגמר טוב. ובכל זאת הצמידו לנייר הזה את המילה שבי. אז כנראה שהוא שווה כמה דקות של מחשבה.בנייר הזה כתובים השם שלכם, של אבא שלכם, איזה חיסונים קיבלתם, מספרי זיהוי, כמה מילים בצרפתית וארבעה סעיפי הוראות. אמנם יבש אבל יש בזה קצת נחמה כי זה מרגיש שחשבו עליך, שמישהו לקח אחריות כשהכין את הנייר הזה לצד תכנית מילוט למקרה ו... אבל מה שהנייר הזה באמת אומר, זה שברגע שתצטרך להשתמש בו, אתה כבר לא תהיה בן אדם אלא תמצות של כמה משפטים וזהו. כאן נגמר החלק של צה"ל. בהצלחה. כשיבוא הרגע, המשפטים האלה זה כל מה שתהיה וזה לא שווה הרבה. כי מאותו הרגע תהפוך לכלי בידי ממשלות ומחבלים, בידי סיסמאות ונאומים, בידי פעילים או אדישים.
גלעד שליט הוא חייל צה"ל. גם הוא קיבל פנקס שבי. וכמונו, גם הוא לא תיאר לעצמו, שאת השנים היפות של החיים שלו הוא יחווה כשבוי. שבוי 884 ימים ועוד כל כך קרוב. אז בואו ניקח את הכמה משפטים שהוא ונהפוך אותו בחזרה לבן אדם. בואו נחזיר אותו הביתה ונגן עליו מהמלחמות הפוליטיות שלהן הוא קורבן ובגללן הוא עוד שם. אין דרך אחרת, אתם יודעים שלא.

אחד ש.../ שני וייס

אחד ששר לו שיר

אחד שרוכב למענו על אופניים

אחת שחושבת על האבא

אחד שמדמיין שהוא שם

אחד שחולם עליו בלילה

אחת שמצלמת כלובים

אחד שנוסע להפגנות

אחד שכועס על המחיר שיגבה

אחת שמקווה שיש עליו פנקס שבי

אחת שלא חושבת עליו במקלחת

אחד שלא אכפת לו כבר

אחת שמעדיפה שהוא היה מת

אחד שכותב לאמא

אחת שמדמיינת את החפצים שלו

אחד שמנסה טבלת ייאוש

אחד שמחזיק בסיסמאות

אחד שמשחק איתו שש בש

אחת שמרגישה בבועה

אחת שמתקשה להתחבר לזה

אחד שמבקש סליחה

אחד שמצייר לו קונצרט

אחת שמעדיפה שהוא חי

זה אנחנו. העיתון הזה, החברה הזו, העם הזה. והוא משלנו.

חומר למחשבה/ מיכל אור-עד איור/יעל טייב

נכנס לאוטו, מדליק את הרדיו בשביל לא לשמוע. מריח את כל הבושם ששפכתי על עצמי, פותח תא כפפות לחפש חבילת טישיו שאמא בטח שמה שם, "שיהיה".מנגב את הצוואר, בא לי להקיא מכל הריח הזה ששפכתי על עצמי. העור שלי מכווץ ממקלחת ארוכה מדי, האצבעות לבנבנבות ונראות יותר כמו איזה ספוג כלים שעמד חודש בלי שהתייחסו אליו. בחילה מטורפת. ככל שאני מגביר את הרדיו, הווליום של הדופק עולה, ועוד כמה דברים. רק שלא אקיא עכשיו.היא מחכה לי כבר רבע שעה. רבע שעה זה אחלה, שלא תחשוב שחשבתי על זה כל היום, ואתמול, בכלל השבוע, שלא לדבר על החודש שהתביישתי בכלל לגשת. החודשיים שהיא נראתה לי חמודה, והטירונות שרק שמתי לב, אבל לא ממש יותר מזה. אומרים שמי שמתבייש מתייבש, אז התביישתי. התביישתי חודשיים. חודשיים שלמים של ילד שעומד בחנות עוגות ורוצה הכל ועכשיו. מסוגל רק להסתכל, ולחשוב, ולקוות שה"היי" שאמרה לך בבוקר מסמל משהו. לנתח כל פרט עם החברים שלך, לוודא שהסתכלה עליך בצורה באמת מיוחדת, ולא כמו על כל אחד אחר. מנסה לאסוף כל רמז, כל חיוך, כל משחק שלה בשיער, כל בדל של רמז מפלרטט. והנה, זה קרה, הצלחת. הצלחת לגשת, להזמין. טוב נו, לא בדיוק לדייט, אבל למפגש, והיא נראתה בעניין, והלחיים שלה האדימו והרגיעו אותך שזה ממש בסדר להתרגש, והיא אפילו ממש חמודה ככה, ואנושית. והצחוק שלה. איזה צחוק ממיס, עם חיוך ענק שאתה מסתכל עליו ושוכח את כל מה שמסביב, וגם לא ממש איכפת לך, שכל העולם ייעלם וכל מה שבא לך לעשות כרגע זה לנשק אותה.כמה זמן חיכית לזה, כל העולם עושה את זה, אז הנה, גם אתה.

חניבעל ואני/ גיתית צין

ב-1951 הנהיגה הכנסת יום זכרון שנקרא אז "יום השואה ומרד הגטאות". 8 שנים לאחר מכן נחקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. רוב הישראלים אז, ציירו לעצמם תמונת שואה מעוותת, שלפיה היהודים הלכו כצאן לטבח והגיבורים היחידים היו המעטים שנלחמו.15 שנה אחר כך, כשכבר היו לנו מלחמות משלנו, חזרו לארץ חיילי צה"ל שנפלו בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים.אנחנו המשכנו להתבונן בהם דרך אותן משקפיים מעוותות.עם חזרתם לארץ נלקחו השבויים לחקירות, חויילו ואף קיבלו מדים. אחרי יומיים בבתיהם, הובלו למתקן צבאי בזיכרון יעקב, שם נמשכו החקירות.אחד מפדויי השבי הסורי מספר כי "לוקח זמן להפנים שהגבורה בשבי היא פסיבית. זה לא שהרבצת למישהו, אלא שעשית משחקים והצלחת לשרוד. אבל אף אחד לא דיבר על זה. זו הייתה בושה."אנחנו, אזרחי ישראל, אוהבים את עצמנו גיבורים וחזקים. כבר למעלה מחמישים שנה שאנו מפרידים בין פסיביות לגבורה.מצטערת חברים, תעצומות נפש בלבד לא נחשבות. אנחנו מתיימרים לזכור את כולם, אבל זוכרים רק את יפי הבלורית והתואר. מעדיפים לשכוח את אלו שהמציאות הישראלית שלחה אותם למקומות פוטוגניים פחות.יש אפילו נוהל צבאי שממחיש את הטענה שלי, "נוהל חניבעל". לפי הנוהל, במקרה של חטיפה יש לירות במכונית החוטפים, גם אם הדבר עלול להביא למות החייל השבוי.כלומר, בצה"ל מעדיפים אותם חללים על פני שבויים. מסתבר שלא רק ערבי טוב הוא ערבי מת.צר לי, גלעד, שברגע החטיפה לא פתחו באש לעבר הרכב שבו הובלת לשבי. צר לי שלא נכנסת "דרך הטרשים לשדה האש והמוקשים", שהסבל שלך, העובדה שאתה עובר עינויי נפש וגוף, לא עושה מספיק רושם על היושבים בקרית בן-גוריון בירושלים.אתה לא מספיק גיבור בשבילם, בשבילנו, וככזה - יש מי שמעדיפים לשכוח ממך.

תשעים בלונים/רוני אילת איור/יעל טייב

כשהייתי קטנה רון ארד נפל בשבי.אני חושבת שהפרחתי לכבודו לפחות 90 בלונים,חיכיתי לזה כל שנה כמו חג ותמיד לקחתי בלונים יותר מכולם.גם נטעתי עץ לכבודו ביערות הכרמל. הוא בטח נשרף במלחמה האחרונה.בקליפ של בועז שרעבי תמיד חיכיתי שהתאריכים שמתחלפים בלמעלה יגיעו ליומולדת שלי.אפילו אמא עזרה לי לכתוב עליו עבודה בכיתה ד’. קיבלתי 91.ממש חשבתי שאם איכשהו יפגישו אותי עם הבת שלו ואני אראה לה את הברביות שלי היא כבר לא תהיה עצובה.בצבא הכרתי טייס ששירת בטייסת שרון ארד היה בה והוא הראה לי פאנטום אמיתי.בשנה א’ בשנקר בשיעור של רוני בניתי מיצב לכבודו. רוני נתן לי 70.מאז הפסקתי לחשוב עליו.מענייין אם איזה ילדה קטנה בקריית ביאליק מפריחה עכשיו בלון לגלעד.

עוד שבוי/ ג'אנפרנקו אזארוצ'יני

גלעד שליט. שם אחד, אלף קונוטציות, אפס עניין. וואלה, שומדבר לא עושה לי הנושא הזה מרוב שטחנו לי אותו בתקשורת. המדינה הזאת כל כך משוגעת, כמות הטרגדיות הבלתי נתפסות שמתרחשות פה על בסיס יומיומי כל כך תכופה, שעוד שבוי לא מזיז לי ת’ביצה. ואולי זה נורא שבגליון שמוקדש לגלעד שליט כותב מישהו שהנושא הזה עובר לידו, אבל אני לא לבד. והאמת היא שהנושא בכלל לא עובר לידי, פשוט נמאס לי מהסחבת הממשלתית והצבאית שגרמה לשבי שלו להיות כל כך ארוך. כ”כ נמאס לי שהפסקתי להתעניין.בעולם מושלם, עם כזה חוסר תפקוד של המערכת הבטחונית, היו מוציאים את פעולות החילוץ לשוק החופשי, למכרז של שכירי חרב. כמה מיליונים והם היו מוציאים אותו מהחושה בעזה תוך 10 דקות. אבל לא. לא מוציאים, לא שכירי חרב, הוא תקוע שם פאקין 3 שנים, מגדל זקן ומנגב חומוס עם שאהידים. מו”מ תקוע, ציבור מיואש , נאומים חסרי תכלית ובינתיים משפחות שלמות נרצחות, ילדים נזרקים למצולות הירקון וגלעד שליט עדיין כלוא באותה רצועה צרה. כלום לא משתנה במצבו, והכלום הזה חייב לעבור ליד כדי שאפשר יהיה להמשיך לחיות כאן. כדי לא להתחרפן מכמה שכלום לא עובד במדינה הזאת כמו שצריך. מי יודע בכלל אם הוא חי או מת. בזמן שהציבור מארגן עצרות לשחרורו בהחלט ייתכן שגופתו המבותרת נרקבת באיזה מרתף, ממתינה ל 1500 אסירים בטחוניים בתמורה לעצמותיו. אף אחד, בתכל’ס, לא יודע כלום.

שיעור 5 23/11

יעל טייב הבלתי נלאית הכינה חותמות בדמותו של גלעד לשיעור

לכבודו

שמי גלעד שליט. אני סטודנט לתקשורת חזותית/ רוני אדרי

הי.
שמי גלעד שליט. אני סטודנט לתקשורת חזותית שנה ד' בשנקר. השנה יש פרויקט גמר. לא קל, אין לי מושג מה לעשות. אני לא דואג. לאף אחד אין מושג. בסוף השנה נגמרים הלימודים, אחרי זה הולכים לעבוד.רוני, עמי ונדב ילכו למשרד פרסום, ג'אן יקים סטודיו בדרום תל אביב ואבי יהיה שותף שלו.גיתית תיסע להולנד לעבוד בחברת סטארט-אפ ובעוד שנתיים תזמין אותנו לחתונה שלה.יעל תהיה מאיירת בניו יורק ולין תציג בהלנה רובינשטיין.אני, אני אהיה מעצב גרפי במשרד קטן במרכז העיר.בחמש אני אשב בשדרה.עוד שלושה חודשים אני אפגוש את מיכל במיקה ונעבור לגור ביחד.סתם.זאת אומרת, כן, קוראים לי גלעד שליט, אבל אני לא סטודנט.אני בשבי. נרקב.

ראיון עם אמא של חבר / ליעד וינקלר

- מה היו החלומות הכי נוראיים שלך כשהוא היה בצבא?
- וואי, אתה מעמיד אותי עם המחשבה הכי נוראית לאמא בישראל.
- אני מבין, בחרתי אחלה שאלה להתחלה הא? תנסי בכל זאת לתאר את זה.
- כל הזמן היו לי תסריטים שדופקים לי בדלת, הכל בפרטי פרטים, קצין העיר והחבריםשלו באים ומירב פותחת את הדלת ואז היא קוראת לי. זהו. זה קשה מדי להמשיך.
- אז אולי תדלגי קצת קדימה ותספרי לי את ההמשך?
- כל הפרטים הקטנים, איך אני מודיעה למשפחה בטלפון, איך כל החברים באיםויושבים איתנו בסלון, אפילו את הלוויה, ואיך אני בוכה על הקבר, על האדמה.
- מה נראה לך שהיה קורה אם חס וחלילה טל היה נחטף?
- את זה לא דימיינתי אף פעם, זה לא היה אחד מתסריטי הבלהות שלי.
- די נו, לא חשבת אף פעם על שבי?
- אתה לא מרפה הא? כשחשבתי על שבי, חשבתי על זה שאני לוקחת את הג'יפונוסעת למחסום ארז ונכנסת לעזה
- מה, יש חיילים, יעצרו אותך,
- לא מעניין אותי חיילים, נכנסת במחסום עם האוטו
- אוקי, נכנסת לעזה, מה אז?
- מדברת עם החמאסניקים
- מה את אומרת להם?
- תנו לי את הילד שלי
- היו חוטפים גם אותך
- שיחטפו, כשחוטפים לך את הילד, שום דבר לא מעניין, החיים נעצרים, אי אפשרלהנות מכלום, לא מאוכל, לא מבילויים, לא מהטבע, לא עבודה, לא חיים. הכל נעצר.וגם אם מצליחים כבר להנות ממשהו ככה בטעות, נקיפות המצפון שעולות אוכלותאותך מבפנים. החיים נעצרים.
- ואם החיילים במחסום היו עוצרים אותך?
- הייתי יושבת בגבול, על הגדר, לא זזה, לא הייתי יכולה לעשות שום דבר אחר,כשטל היה יוצא למבצעים לא הייתי יכולה לישון, הייתי קמה מרוטה מהמיטהבשש בבוקר והולכת לאינטרנט לראות שאין כלום, אם הוא היה באיזה מחסן בעזה לאיודעת מה הייתי עושה עם עצמי.
- למה בעצם לא הדחקת את כל המחשבות האלה? למה לא הזזת אותם הצידה?
- לא יודעת, אני כזאת, בעלי היה מדחיק כל הזמן, אם תשאל אותו לא היה לו תסריטכזה כל השירות של טל, אני כנראה העדפתי "להתרפק" על המחשבות האלה,אולי זה איזשהו מנגנון הגנה שאני שמתי סביבי למקרה ש... שאני אוכל להתמודד טוב יותר במקרה ש...- טוב, תודה, וסליחה.