נאמר כבר הכל / ג'אנפרנקו אזארוצ'יני

למסע הזה יצאנו לפני כמה שבועות, במטרה לחפור באחד הנושאים השחוקים ביותר בדיון הציבורי בשלש שנים האחרונות, השבי של החייל גלעד שליט. רבים מאיתנו התמקדו בשחיקה של הדיון ורבים אחרים רק ליבו אותו. ואחרי כל הטענות על הפלקטיזציה, ההפגנות הסיזיפיות, השלטים ומשמרות המחאה, רובנו פשוט בכה איתו ועם משפחתו בהזדהות כואבת ודומה שבהגיענו לסגור את הגליון החמישי של עיתון בלוג, נאמר כבר הכל. 880 יום בשבי והסטופר ממשיך לרוץ. כולנו רוצים לעצור אותו אבל ידינו קצרה מלהושיע. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לגייס את הכישורים הוורבליים, להתניע את אלה הויזואליים, להשקיע ימים כלילות בגיוס כספים, צילומים, יצירת איורים וגיבוש רעיונות הפצה, לעדכן את הבלוג ולכתוב תגובות. שבוע מנקודת הסוף, כולנו לקחנו חלק בנושא שעבר לרובנו ליד, נגע בכמעט או לא הזיז ריס סורר מהמקום. בלי שנרצה או נכוון לשם, בחודש האחרון כולנו היינו בשבי. את תפקידם של גדודי עזאדין אל קסאם לקח על עצמו העורך הראשי, את סגניו הצייתנים איישו עבדכם הנאמן ושותפתו לפשע. רוחו של גלעד פיעפעה מכל שאר חברי המערכת, גם אצל השובים, ואני מוצא את עצמי חושב על הרגע אחרי שכל זה ייגמר. רצה שמועה שביום ה-888 גלעד ישוחרר, וכל המאמצים שלנו ייראו כמו בדיחה אחת גדולה של כאלה שעשו מעט מדי, מאוחר מדי. אבל שמועות לחוד ומציאות לחוד, ולמרות שהמספר העגול הזה נשמע קסום, רוב הסיכויים שגם את היום ה-889, יבלה שליט בחברת כולאיו המסורים במרתף עלום ברחוב לא ידוע בעזה. העיתון ייצא ויופץ ואנחנו נעבור לנושא הבא. השם ‘גלעד שליט’ יעביר ברובנו חלחלה של “לא עוד!” ו”כמה נורא זה היה”, אבל בסתר ליבנו, כל זיפזופ מקרי בו יבקע אותו שם מהמרקע יגרום לנו לעצור לרגע ולנסות להקשיב. כל שלט שנראה יטמון בחובו חיוך קטנטן, כמעט בלתי נראה ואחר כך יתפוגג. אנחנו סיימנו עם גלעד שליט, נחשוב לעצמנו, אבל גלעד שליט לא סיים איתנו. הכאב שלו ימשיך איתנו לאן שלא נלך. ואם יום אחד הוא יחזור, החיבור שנרגיש לשמחה שתציף אותנו, גם את הציניים ביותר מתוכנו, יהיה מושלם. כי חפרנו, כי עשינו, כי הזדהינו, כי לקחנו חודש וחצי מהחיים כדי לקחת צעד אחורה, להסתכל על כל התמונה ולהשקיע את האנרגיות שלנו כדי לתרום את חלקינו במאבק.