תסמונת שטוקהולם / יעל ארליך צילום / מיכל אורעד

כשהבאנו אותו הוא לא דיבר הרבה ובכה כל הזמן, אבל תמיד ידעתי שהוא קצת מבין. בכל זאת, אתם הישראלים יודעים בדיוק עד כמה אנחנו אוכלים פה חרא, אז לפני שאתם קוראים לזה תסמונת שטוקהולם תחשבו טוב טוב.
שהבאנו אותו הוא גם לא הסכים לאכול חומוס לארוחת בוקר ובטח שלא לשתות את הקפה השחור של אבו-חסן. זה גם היה ביוני, והיה חם חם. מסכן, כל הזמן הזיע.
לאט לאט הוא נפתח אלינו, זה לקח כמעט שנה, אבל הוא הסכים לאכול קצת ואפילו סיפר לי איך תמיד חשב שהישראלים לא 100 אחוז בהתנהגות שלהם איתנו. בהתחלה חשבנו שזו סתם טקטיקה אבל לאט לאט הבנו שהוא באמת על הכיפאק. אפילו שחררנו אותו מהאזיקים שקשרו אותו וגם נתנו לו לכתוב מכתב להורים. וואלה, איך הוא התרגש. אחרי זה הוא כבר זרם איתנו יותר, התחיל לשחק שש בש, למרות שבהתחלה הוא כל הזמן הפסיד.
פעם אחת לקחתי אותו איתי לשיעור אצל האימאם. בהתחלה כולם התעצבנו עליי וצעקו שזה לא בסדר שאני מביא יהוד למסגד אבל מהר מאוד הבינו איזה מותק הוא. מוסטפה, האימאם, גם נתן לו שם מוסלמי: וואליד.
היום הוא כבר איתנו לגמרי, לובש גלבייה לבנה בשישי ומכבד את הדבקות שלנו בחמשת עמודי האיסלאם.אל תבינו אותי לא נכון, הוא עדין רוצה לחזור הביתה ומדבר עליכם המון. הוא אף פעם לא מוכן להודות שהפלאפל שלנו יותר טוב משלכם והוא גם מדבר כל הזמן על האוכל של אמא.
חמוד אמיתי הוואליד הזה.