תהילה

תהילה | תיכוניסטית בת 17 | דתייה | מדריכה בבני עקיבא.

נשלחת אחרי הפצצה לעזור לנפגעים במרכז הארץ | מסייעת בחילוץ וטיפול בנפגעים

במהלך החילוצים היא ממשיכה לכתוב ביומן האישי שלה את רשמיה ואת החוויות שהיא עוברת.

יומני היקר,

אור לבן מסנוור בקע במישור החוף. פני הרגישו כאילו הן מתלקחות מחום והידיים שלי הושטו באינסטינקט להגן עליהם. מכשיר הפלאפון שלי נפל ונשבר לחלקיקים על האדמה. לא היה לי איכפת.

אני מתחילה היום ככה, ללא הקדמה, כי לא נראה לי שיש הקדמה שמתאימה לתאר את היום הזה.

שנייה אחרי זה כבר התעשתי,רצתי מהר אל החניכים. חלקם התחילו לצרוח. שלוש בנות היסטריות נצמדו אל גופי. מעל מקור האור הופיעה פיטרית עשן ענקית ואחריה גל ענק של אבק.

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.

גל האבק נע במהירות והתקרב יותר ויותר. העפתי מבט חטוף במתניה, הוא צעק " לשכב !" נשכבתי על שלוש החניכות שלי. האדמה החלה לרעוד תחתינו. הכול קרה כל כך מהר.עצמתי עיניים.

פתחתי את העיניים. לא היה חשמל. חושך מצרים. האוויר היה מחניק וחם. ענן האבק סמיך הגיע אלינו. קולות בכי נשמעו ברקע. הבנות שנצמדו אלי היו ללא כל פגע. ברוך השם.

הודיה שאלה שאלות. שלומית התחילה לבכות. הבנות אחזו בי בחוזקה. יד גדולה הונחה על כתפי, קפצתי מפחד. זה היה מתניה, מאחוריו שיירת הבנים. הוא אמר שכולם כאן. לאחד הבנים היה פנס חירום קטנטן על המחזיק מפחתות שלו והוא הדליק אותו. לאט לאט כולנו התקדמנו עד שהגענו אל פתח סניף בני עקיבא. סגרתי את דלת המבנה והדלקתי את נורות החירום.

לא היה טעם לנסות להתקשר מטלפון נייד להורי הילדים גם ביום רגיל אין בסניף קליטה. הלכתי אל חדר המדריכים והרמתי את שפופרת הטלפון. רציתי להתקשר למוקד. רציתי לשמוע חיים. הקו היה מת .עברה לי צמרמורת בכל הגוף.

יומני היקר,

זה כבר שבוע שחברת החשמל לא מספקת לנו חשמל. ארובות החשמל בחדרה קרסו ביום הפצצה. כל המדינה בחושך. מזל שיש לנו בישוב טורבינה למצבי חירום. גם מים אין בברזים, אנחנו שואבים מבאר עתיקה במרכז היישוב. זה מה שקורה כשגרים באזור מוקף בערבים. למדנו להסתדר לבד.

אני לא באמת יודעת מה קרה לפני שבוע. שמעתי מהורי שכנראה מדובר בפצצה גרעינית.

ברוך השם לא קרה לאף אחד מאיתנו דבר. כולם כאן בריאים ושלמים. כוחות הביטחון בישוב לא מפסיקים לעשות סיורים כל הזמן. אפשר להרגיש את הפחד מפעפע.

לפני כמה ימים ענן האבק התפוגג מעט באזור השומרון. הראות הפכה לטובה יותר. אתמול אחד מאנשי מג"ב יצא עם ג'יפ צבאי לסיור מחוץ ליישוב. שמעתי מרחלי השכנה שלי שהוא חזר בפנים לבנות ועיניים נטולות חיים. סיפר שכל איזור השרון עד גוש דן סובל מהרס אדיר ושיש עשרות אלפי נפגעים. כוחות צהל ומד"א לא מצליחים לעמוד בעומס הנפגעים. ויש עוד אלפי אנשים מתחת להריסות. אסון לאומי למדינת ישראל.

הוחלט שצוות המדריכים ייצא היום בשעה שלוש אל איזור הפצצה. אנחנו חייבים לעזור לפצועים. שלושת הטנדרים שהכינו מלאים בג'ריקנים של מים ,אוכל וערכות עזרה ראשונה שיספיקו לנו לשבוע שלם או ככה לפחות נראה לנו. אלוקים תן לי כוח להתמודד עם מה שאני הולכת לראות או לא לראות.

יומני היקר,

כשיצאנו לדרך באותו יום היינו תמימים. תמימים מדי. ילדים.

התיישבתי בטנדר עם מתניה. הכי קרוב שיכלתי. אחרי בערך רבע שעה עדיין היה ערפל מסביב והראות לא הייתה טובה.לאט לאט נחשפו עצי האורן של היישוב מלאים באבק, אם לא הייתי יודעת מה קרה פה הייתי חושבת שזה שלג בשוויץ. הייתי צריכה לסגור את החלון אי אפשר היה לנשום.

שום מכונית לא נסעה על הכביש ולא הייתה ניידת משטרה שאורבת לערבים בקצה כביש כמו שיש כמעט כל יום. היה מוזר לעבור את הצומת מבלי לראות שיירות של יונים על חוטי החשמל.

מתנייה עצר את הטנדר. יצאתי החוצה ורציתי שהאדמה תפתח ותבלע אותי באותה שנייה.

אלוקים ישמור – איך אפשר בכלל להסביר?

עמדתי שם באמצע הכביש ומולי המראה הכי נורא. עיר שלמה שאיננה. הבניינים הישנים של העיר לא עמדו בכוח גל האבק של הפצצה. לבכות, רק לבכות אני רוצה. אני לא מאמינה כמה הרס יש מסביבי. אין ציוץ של ציפור או קול של אדם. שקט של מוות. לא הצלחתי לחשוב על תפילה אחת שאני יכולה להגיד, המוח נדם. שלחתי יד אל הכיס הימני של התיק שלי. חיפשתי את ספר תהילים. הוא לא היה. שכחתי אותו בבית.

יומני היקר,

אני כבר לא מסוגלת להתמודד עם ההרס הזה והמוות שמסביבי. אני כבר לא מסוגלת לראות את פניו נטולות החיים של מתניה.עיניו קרות והריקות. אני מכסה את פני בתקווה שהכול יעלם, אולי זה רק חלום רע.רוב הבנים במחנה כבר לא מניחים תפילין, אני מבינה אותם. איך אפשר להאמין כי זה קורה לטובה. אני לא מבינה למה הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו בניסיון הזה. אנחנו הרי עם הסגולה שלו, לא?

שבועיים אנחנו כאן. שבועיים שלא הייתי מסוגלת לכתוב. אבל עכשיו אני חייבת. חייבת לספר מה עבר עליי. אולי אם אני אכתוב אני אאמין. מאז שהגענו מצאנו עשרות אנשים פצועים מתחת להריסות מאות אנשים שלא ניתן היה להוציא אותם. הם היו כלואים מתחת לטונות של בטון. הקושי הכי גדול הוא הצורך ללכת. ללכת מהם. ללכת לעבר האדם הבא שאולי כן יהיה ניתן להצילו. אבל לפני שבוע ביום רביעי, שהתחיל כסתם עוד יום. יום רגיל שבו קמים ורואים את האנשים שאיבדו הכול מסתובבים כמו רוחות רפאים ברחובות, ואז חולפים מול בתי החולים המאולתרים ומציצים לעבר ניצולים עם כוויות שגורמות לעור שלהם להיות רפוי כאילו הוא נוזל מגופם והופך אותם לאנשי גומי מופלאים, ביום רביעי הזה, לא המשכתי ללכת. זה לא שתכננתי לעצור. אבל משהו השתנה.

הייתי בדרך לפגוש את הקבוצה. בתוך כל המוות הזה אנחנו משתדלים לשמור על שגרה. לשבת ביחד, לדבר, להתפלל, להיזכר במי אנחנו, במה אנחנו מאמינים. במהות של הדברים. של מה מניע אותם. בדרך לשם עברתי ליד אחד מתוך מאות הבניינים ההרוסים שבאזור. זיכרון של בניין. שמעתי קול. מתוך ההרס שמעתי קול של גבר צלול וחזק. לרגע הרגשתי שוב, אחרי הרבה זמן שלא הרגשתי,את אלוקים. בין ההריסות, מתחת לכלונסאות עץ וחתיכות בטון ראיתי יד מושטת. לא דמות רק יד וקול. רציתי לברוח ולהישאר בו זמנית.

פתאום בלי לדעת בכלל אם יש אדם בקצה השני הקול התחיל לדבר. הוא התחיל למנות את בני משפחתו. הוא לא בכה. הוא דיבר על אהבתו החזקה לאשתו לילדיו להוריו ואחותו. הוא ביקש סליחה על עוונותיו. הוא סיפר את קורות חייו. שעה עמדתי שם בלי לזוז.לא הייתי מסוגלת להמשיך הלאה.

כשהבנתי שללכת אני לא אלך התקרבתי. התיישבתי. אחזתי בידו.

הוא בכה. קולו מחרחר וחנוק. הבנתי שהוא שמר את כל כוחו לנאום הזה. הנאום האחרון שלו הפרידה שלו. בלי לדעת בכלל אם מישהו ישמע. הוא אמר לי תודה. מישהו שמע. בכיתי. חשבתי שאני כבר מחוסנת. שהרגש קהה. אחזתי בידו בכל הכוח.

הרגשתי דרך ידו את הנשימה העמוקה שלקח. לא ידעתי מה יקרה עכשיו. הייתי מופתעת שבקול בוטח הוא החל לדקלם קדיש.

יתגדל ויתקדש שמי רבא... אדם לבד בעולם אומר קדיש על עצמו. ומת.

יומני היקר, איך להסביר לך שלא הייתי עצובה, לא זה לא קהות החושים, זה לא האטימות של הרגש. זה ההפך, זה האמונה שמצאה את דרכה חזרה אליי באותו רגע. באותו רגע וגם בשעות אחר כך שהמשכתי לשבת שם ולהחזיק ביד נטולת החיים. לכל אחד יש תפקיד ומקום בעולם.

התפקיד שלי הוא להאמין.