הרגע שגלעד יתרפק בחיק אמו/ גיתית צין

בן זונה עם שפם, גועל נפש, מעורר חלחלה. "קונטאר לא רצח את הילדה הישראלית, אלא קיים את זכותו להגן על עמו ועל אדמתו. הטענה כי רצח, נובעת ממניעים פוליטיים", נאמר באירוע הזדהות עם מאבקו של סמיר קונטאר. "האזרח הלוחם" כינה אותו שר ההסברה הסורי, ונשיא סוריה עצמו הגדיל לעשות והעניק לחלאה את עיטור הגבורה הגבוה ביותר של המדינה. קונטאר זומן לארמון בדמשק וקיבל את המדליה "כהוקרה על כך שריצה 30 שנות מאסר בכלא הישראלי". אתם מבינים, הבנאדם רוצץ ראש של ילדה בת 4 עם קת של רובה ויש מי שמזדהה איתו. איזה מין אנשים גרים שם, מרחק צעקה מאיתנו?קונטאר עצמו אמר בראיון כי "אין יותר פחדן מאדם שמתמודד עם המילה, עם הבעת דיעה בכדור. מי שעושה את זה הוא רוצח" (חבל שלא בילה קצת זמן עם המנוול מה-4 בנובמבר, היה מלמד אותו משהו).בינתיים, ביבשת אחרת, הפסיד ג'ון מקיין בבחירות לנשיאות. אבל הוא התמודד, הא? קראתי שמקיין לא יכול להסתרק לבד ובקושי לובש חליפה ועונד עניבה. זו לא עובדה ממש סקסית ומעוררת תחושת ביטחון במנהיג, אלא אם כן מסתבר שכל זה בגלל שעבר עינויים קשים בשבי הכוחות הצפון וייטנאמים. פתאום אתה קולט שמדובר בגבר שסבל, סבל נורא. ברכו נפגעה, צלעותיו נשברו, אבל עינויים אלה הם גם תו ההיכר המפורסם שלו והם שהכניסו אותו לפוליטיקה האמריקאית. אגב - רק כדי לצאת בסדר עם הוייטנאמים, איפשהו במהלך מסע הבחירות הם נזכרו לספר כי התייחסו אל שבויי המלחמה באופן אנושי. אז מה הקשר בין שחור ללבן, לקונטאר, למקיין ולשליט?חשבתם על הסיכוי שגלעד אוטוטו חוזר מהשבי, ובתוך שנתיים יתמודד לראשות הממשלה? שנתיים, לא ארבע, כי ככה זה מאז שמישהו פה הפך אותנו למזרח הפרוע כשסגר עניין בירייה. הלוואי שגלעד יחזור ויהפוך למנהיג. הלוואי ונשכיל סוף סוף להבין שמי שהיה לו את הכח לשרוד, לא להלחם - לשרוד, הוא החזק. אז יבוא גלעד וילמד אותנו משהו על אורך רוח ואורך נשימה וסבלנות לתהליכים. כי תהליך זה משהו שלוקח זמן, וכבר שנתיים שמלחמות לא קורות בחורף, "אפילו לנו קצת קר בשביל לכבוש". כשעולה עניין "המחיר" אני חושבת מה הטעם בחיים שאחרי השבי. אומרים שהימים לא ימים וגם הלילה הוא יום, שזה לא חיים.חשבתי על הרגע שגלעד יתרפק בחיק אמו. איזה מין ריח יהיה לו? ואיך תעבור עליו הנסיעה הביתה? כשאני נוסעת לצפון, 3 שעות נראות לי כמו נצח. אז איך תעבור הנסיעה? בשתיקה? אולי פתאום ישחרר גלעד זעקה לאויר, ואחריה תשתרר דממה. אח"כ יבוא הבכי?ואיך יעבור הלילה הראשון בבית? ומה הדבר הראשון שיעשה כשיכנס? יפתח את המקרר, ישתה קולה ישר מהבקבוק, יציץ בסיר שעל הגז או יקפוץ על הכלב? אולי יצנח על הספה כמו שאח שלי עושה כשהוא חוזר מהצבא. יחלוץ נעליים, ישכב בלי חולצה ויפיץ בבית ריח של חייל גיבור וחזק. אביבה ונועם יעמדו מעליו חבוקים, יביטו בו בשנתו ויחושו שכל זה לא היה אלא חלום בלהות? יקום ויודה בעל העסק שנתבקש במעטה של חשאיות להכין מדליה או לכל הפחות מגן הוקרה עבור החייל החטוף גלעד שליט.עוד מעט בחירות ומי שמדבר אומר שאין אלטרנטיבה, אין הנהגה ואין ואין ואין. אני חושבת איך אפשר לחלץ מן הסיטואציה הזאת משהו טוב בסגנון תחבושת סיליקון על צלקת. איך מבריאים מהתחושה הנוראה הזאת של הפקרות, שגרמה לי להודות בקול רם שאני מעדיפה את אח שלי מת על פני שבוי? אל תראו אותי לא פרובוקטיבית ולא אמיצה. דיברנו בפלאפון והוא ביקש לשמוע את מה שכתבתי. במשפט השלישי כבר אמרתי לו שיעזוב, שזה ארוך ושיקרא בעצמו.אפילו שהסכמנו בינינו, יש דבר אחד שלא אעשה וזה לדבר איתו על המוות שלו. על שבי כן, כי גלעד עדין חי.