דמותו של שליט רודפת אותנו קרוב ל-3 שנים, בשלטי פלסטיק על מרפסות בתים ובדרכים, ככרזות ענק. שמו מוזכר בחדשות, מעל מסכי הטלוויזיה, בעיתונות, בשיח היומיומי ובכל טקס חברתי, תרבותי או מדיני. הדיון האטום והשבלוני בדרכי פעולתה הקלוקלות של הממשלה מוריד כל ערך, עניין ומשמעות מדמותו ואישיותו של שליט, שלפני שהייתה אייקון הייתה בסך הכל בן אדם. הציבור הרחב נחשף רק לדמות האיקונית של שליט, שמופיעה על כל שלטי החוצות הלעוסים עד תום בצבעי הכחול לבן הבנאליים, עם דגל ישראל המתנופף מאחוריה בצורה שיכולה, ללא בושה, להתחרות בפלקטיזציה שעשה אנדי וורהול בשנות ה-60 למרלין מונרו. התקומה האזרחית שמסתתרת מאחורי שלטים אלו היא הסיפור האמיתי ופה טמון כוחנו כמדינה בה כל דבר נלעס למוות עד אובדן טעם ומשמעות, החל משירים בגלגל”צ וכלה ברצח רבין. חבל שתקומה זו נעלמת לגמרי מעיני התקשורת הציבורית הרחבה אשר טורחת לדווח לנו, האזרחים הפשוטים, רק על ההפגנות החוזרות ונישנות מול בית ראש הממשלה, במקום לדווח על מיזמים נפלאים שקורים בשטח כמו תחרות איורים לסיפור שכתב שליט בגיל 10, ריצת הזדהות, מירוץ אופניים ארצי של בוגרי תנועות הנוער מכל העולם אשר הגיעו במיוחד לישראל, עצרת הזדהות שנערכה בסידני, אוסטרליה ועוד רבים אחרים. גלעד שליט נקלע בעל כורחו למצב בו הוא סמל, אך בניגוד לדעה הרווחת הוא איננו סמל של מדיניות ממשלתית כושלת או של הסכסוך הערבי ישראלי אלא סמל לפעילות אזרחית עצמאית ומבורכת בה אומה שלמה נרתמת לעשייה משמעותית ועמוקה, על מנת בראש ובראשונה לשחרר את שליט, אך גם כדי למנוע את השטחתו, את היבלעותו בתודעה הישראלית כאוסף משפטי סרק טחונים שלא אומרים יותר כלום לאף אחד.
1 comment:
Post a Comment