nuke it

Nov 24, 2008

ראיון עם אמא של חבר / ליעד וינקלר


- מה היו החלומות הכי נוראיים שלך כשהוא היה בצבא?
- וואי, אתה מעמיד אותי עם המחשבה הכי נוראית לאמא בישראל.
- אני מבין, בחרתי אחלה שאלה להתחלה הא? תנסי בכל זאת לתאר את זה.
- כל הזמן היו לי תסריטים שדופקים לי בדלת, הכל בפרטי פרטים, קצין העיר והחבריםשלו באים ומירב פותחת את הדלת ואז היא קוראת לי. זהו. זה קשה מדי להמשיך.
- אז אולי תדלגי קצת קדימה ותספרי לי את ההמשך?
- כל הפרטים הקטנים, איך אני מודיעה למשפחה בטלפון, איך כל החברים באיםויושבים איתנו בסלון, אפילו את הלוויה, ואיך אני בוכה על הקבר, על האדמה.
- מה נראה לך שהיה קורה אם חס וחלילה טל היה נחטף?
- את זה לא דימיינתי אף פעם, זה לא היה אחד מתסריטי הבלהות שלי.
- די נו, לא חשבת אף פעם על שבי?
- אתה לא מרפה הא? כשחשבתי על שבי, חשבתי על זה שאני לוקחת את הג'יפונוסעת למחסום ארז ונכנסת לעזה
- מה, יש חיילים, יעצרו אותך,
- לא מעניין אותי חיילים, נכנסת במחסום עם האוטו
- אוקי, נכנסת לעזה, מה אז?
- מדברת עם החמאסניקים
- מה את אומרת להם?
- תנו לי את הילד שלי
- היו חוטפים גם אותך
- שיחטפו, כשחוטפים לך את הילד, שום דבר לא מעניין, החיים נעצרים, אי אפשרלהנות מכלום, לא מאוכל, לא מבילויים, לא מהטבע, לא עבודה, לא חיים. הכל נעצר.וגם אם מצליחים כבר להנות ממשהו ככה בטעות, נקיפות המצפון שעולות אוכלותאותך מבפנים. החיים נעצרים.
- ואם החיילים במחסום היו עוצרים אותך?
- הייתי יושבת בגבול, על הגדר, לא זזה, לא הייתי יכולה לעשות שום דבר אחר,כשטל היה יוצא למבצעים לא הייתי יכולה לישון, הייתי קמה מרוטה מהמיטהבשש בבוקר והולכת לאינטרנט לראות שאין כלום, אם הוא היה באיזה מחסן בעזה לאיודעת מה הייתי עושה עם עצמי.
- למה בעצם לא הדחקת את כל המחשבות האלה? למה לא הזזת אותם הצידה?
- לא יודעת, אני כזאת, בעלי היה מדחיק כל הזמן, אם תשאל אותו לא היה לו תסריטכזה כל השירות של טל, אני כנראה העדפתי "להתרפק" על המחשבות האלה,אולי זה איזשהו מנגנון הגנה שאני שמתי סביבי למקרה ש... שאני אוכל להתמודד טוב יותר במקרה ש...- טוב, תודה, וסליחה.

12 comments:

shani said...

זה ראיון אמיתי? כי אם כן זה רעיון טוב בעיני. אם לא אז חבל זה יהיה פחות חזק.
התאכזבתי בסוף, כי פתאום הפסקת ודווקא רציתי לקרוא עוד.
בכל אופן אהבתי.

Anonymous said...

אני עם שני. היתי רוצה לראות התיחסות יותר מעמיקה לפחד הזה של האמא. שתגלה את הקרביים. שתבכה לי בראיון ושאני אבכה איתה.

nine99 Design said...

זה מעולה, ממש אמא של כולנו, מסכים עם כולם שזה נגמר מוקדם מידי.

liadondon said...

זה אמיתי ... עם אמא של חברשלי ...

תודה אני אנסה לחשוב על עוד שאלות.... למישהו יש רעיון לכמה?

liadondon said...

עמי, לין, צריך להפריד את השאלות מהתשובות כמו בקובץ ששלחתי אולי את השאלות בכתב נטוי או משהו...

tally said...

אולי תראיין את אמא שלך גם...זה בטוח ייהיה יותר "עמוק" חזק..

אם זה רלוונטי כמובן..

Unknown said...

צריך להיות קצת יותר מצמרר, יותר בלהות

Gianfranco Azzaroccini said...

אהבתי את הראש, גם אני חושב שאפשר היה להמשיך, הסוף בא מהר מדי והותיר תחושת החמצה קלה. סה"כ ראיון טוב, היחידי אני חושב, בגיליון הזה

avisar said...

מסכים עם כולם שזה נגמר מהר מדי, אבל זה זה חזק כמו שזה, לא מחפש בכי או דמעות- זה דווקא מעניין שכל אמא מדחיקה את המחשבה עד שאין ברירה, לא רוצה לחשוב על הגרוע מכל, ומתייחסת לנושא באדישות יחסית עד שהמצב יהיה אמיתי.
סחטיקה על ההשקעה בראיון וכו וכו

linn said...

אני חושבת שלטקסט יש משהו חדש ותמים שעד עכשיו לא היה לנו. אין פה ציניות וגם אין התבכיינות וזה יופי

Anonymous said...

אני לא מבין איך האמא לא המשיכה עם הראיון, איך היא לא ביקשה שתשאל אותה עוד שאלות
ותפסיק כבר לבקש סליחה בסוף

יעל ארליך said...

אני מסכימה טלי, למה אמא של חבר ולא אמא שלך? חוץ מזה זה מצמרר ומרגש