שערות לבנות / יעל ארליך איור/ אבישר גולדמן

אני חושבת על אבא שלו. על השואה הרגשית שמתרגמת את עצמה בגופו.אומרים שצרות גורמות לשיער לבן. מעניין אם לנעם שליט היו שיערות לבנות לפני החטיפה. הקמטים שנוצרים מרוב דאגה, השחור מתחת לעיניים. אני לא רוצה לחשוב על אבא שלי ולדמיין מה היה קורה אם היו מודיעים לו שאחי נחטף. אבא שלי חולה לב. הוא עבר התקף אחד, שני צינתורים כושלים וניתוח מעקפים. קשה לי להאמין שהוא היה שורד את זה. השיערות הלבנות הראשונות שהופיעו בשיערה של אימי היו בתקופת שירותו של אחי בלבנון, אי שם בתחילת שנות ה-90. לילות בלי שינה, עייפות קיצונית, עצבים מתמידים ודיבור אין סופי על לרדת מהארץ. אז מה עדיף? בן מת או בן שבוי? השבי מפיח בנו תקווה, כיוון שעבור הסיכוי הקלוש שהילד עדיין חי אנחנו נעשה הכל. אבל מתי התקווה הופכת לתסכול? מתי מגיע הרגע בו רוצים לקבל כבר תשובה? הילד חי או שהילד מת? אולי עדיף כבר שימות. בשבילו, בשבילנו, בשביל לא להיות ערים כל הלילה במחשבה על העינויים והסבל שהוא עובר, על הצלקות הנפשיות שאף פעם לא יחלימו. בשביל שנזכור אותו טוב, בריא, מחייך ושמח ושלא נצטרך להחליף את הדימוי הקסום הזה בילד שבור, כפוף, בלי אור בעיניים. בשביל לסגור סוף סוף את המעגל הזהשאולי אחרת לעולם לא ייסגר. עם בן מת אפשר להמשיך הלאה, להשתקם, לחיות, אולי אפילו לשמוח יום אחד. עם בן שבוי אי אפשר. בן שבוי משאיר אותך תקוע בין שני עולמות. עולם של שיערות לבנות.מצד שני... מי זוכר שם של נופלים? מי זוכר מישהו שנפל במלחמת לבנון השנייה? אפילו שני אלה, נו... גולד משהו ו...איך קראו לשני? אולי השבי עדיף, בשביל המורשת, הגבורה, שנוכל לספר לנכדים, שיהיה לנו תירוץ למרמור, לעייפות הכרונית, לייאוש ולאובדן רוח החיים. לעוד יום. עוד בוקר, עוד כוס קפה, עוד מרירות שלא נגמרת, עוד עייפות, עוד מלחמה. עוד לילה, עוד מחשבות, עוד תסכול, עוד עצבות נוראית שמשתלטת על הכל.
עוד קמט, עוד עיניים כבויות.
עוד פעימה אחת פחות.