שני הלל | בת 28 | גרה ברחובות עם בעלה גלעד | שניהם עובדים במכון וייצמן.
נמצאת בבית חולים קפלן | חודש תשיעי עם צירי לידה | הריון ראשון עם תינוק זכר.
מתחילה לכתוב לבנה שנולד לאחר שהיא מתעוררת מהלידה ומגלה על הפצצה.
ילד שלי,
אני מביטה בך שוכב בעריסת בית החולים הקטנטנה בפינת החדר, אתה כל כך שליו, רגוע ובעיקר מודע לעולם בלי לדעת אותו, כל מה שמעבר לרגע הספציפי הזה, לשנייה שהיא עכשיו בה אני מביטה בך נראה לי רחוק כל כך, מעבר לטווח הזיכרון בכלל, אבל כדי שיום אחד בעולם, שאין לי מושג איך ייראה, תוכל להבין, או אולי לא להבין אלא פשוט לדעת מה קרה כאן אני חייבת בשבילך ואולי בשבילי, לכתוב פשוט לכתוב...
יש אותי ויש את אבא ויש אותך שילוב דנ"א שכזה שגדל לי בבטן תשעה חודשים, וגם אחרי שכבר כולם אמרו שהגיע הזמן שתצא החוצה אתה עוד רצית קצת להישאר ואני, שעם השנים תגלה שאני חרדתית מטבעי, התחלתי לדאוג שאולי טוב לך שם שאולי בחוכמתך העוברית אתה מבין שהחיים שתבנה לך כאן בעולם בחוץ אף פעם לא יהיו בטוחים כמו העולם שבנית לך שם בפנים.
ואז, בין דאגה לחרדה, הודעת שאתה מוכן, שאתה לוקח את הסיכון ורוצה לבוא החוצה, מבועתת הגעתי לבית חולים, כאשר אבא שלך מאחורי באדישות הטיפוסית שלו שבוודאי תלמד כמוני לאהוב, מתיישבת על המיטה, קמה מהמיטה, צועקת, נרגעת, שולחת אותו להביא לי משהו מהמכונה, לא משנה מה, העיקר רגע לעכל, לנסות להבין בפניי מה אני עומדת, הפחד מחזיר אותי כמו תמיד לילדות, גורם לי להרגיש קטנה כזאת ואני מתקשרת לאמא שלי, סבתא שלך, קשה לי לעכל שעכשיו גם אני אימא, שמישהו אחר זקוק לה כשהוא מרגיש קטן או חסר אונים.. סבתא שלך ישר עונה, כזאת היא, מרגישה את הפחדים שלי מקילומטרים, היא מקשיבה ומרגיעה ובעיקר אוהבת בלי שאלות ובלי תנאים ואז בבת אחת נעלמת.. האבן היציבה שלי נשברת, יש חושך בבית חולים... זה רק אני ואתה.
כשתגדל אל תשאל אותי איך היית הלידה שלך, אני לא זוכרת, לא זוכרת כלום.
אני אדע רק לספר שנולדת לתוך החושך, לתוך הפחד, נולדת לעולם חדש ומפחיד, שלא אתה מכיר אבל גם אנחנו לא מכירים, לא אני, לא אבא, לא סבתא, לא אף אחד שהיה כאן לפנייך, אתה חלוץ בעולם ובגלל זה החלטנו לקרוא לך ניצן, משהו שצומח, משהו שמעיד על התחלה חדשה, ולא רק בשבילנו...
אמרו לנו שיותר בטוח שנשאר בבית חולים, אבל אני מרגישה שזה יותר בשבילם מאשר בשבילנו, כל הרופאים והאחיות עובדים 24 שעות לטפל בפצועים שמגיעים משם, ככה אנחנו קוראים לזה – "שם", המרכז הפך לשוליים, מי חשב שרחובות תהיה כזו אטרקציה. ובין טיפול לטיפול בין מראה זוועה אחד למשנהו הם עולים לכאן אלינו, בעיקר אלייך, מחלקת יולדות הפכה להיות מחלקת התקווה, משהו בידיעה שיש חיים חדשים, שיש אפשרות לצאת ולהשתקם מהפצצה הנוראית הזאת, שיש חיים שלא נגועים בזוהמת המוות מרגיעה אותם ונותנת להם להמשיך הלאה. ולנו, לי ולאבא שלך, לא איכפת להישאר בחממה, אני מעדיפה לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות, הבורות כרגע היא ברכה, היא הדרך היחידה שלי לשרוד, אני נאחזת במשפחה הקטנה שנוצרה לי כאן עם הגעתך כדי לא לאבד את שפיותי. כל פעם שאני מתיישבת להניק אותך,הידיעה שאתה זקוק לי, שאתה מקבל ממני חיים, מאשרת את ההחלטה שלי לא לדעת כלום, לא לתת לאבא לספר לי כלום מהידיעות שהוא אוסף יום אחרי יום, כדי ששום דבר מזה לא יחלחל אלייך דרכי, כדי שתישאר נקי.
אני כותבת כשאני כבר רגועה, הכי רגועה שאפשר להיות בימים אלו. אבל זה לא כל הזמן היה ככה. שלושה ימים אחרי שנולדת, אני ואבא התעוררנו לעולם החדש והמפחיד שלנו. שהיה שונה לגמרי מהעולם שהתרגלנו אליו בשלושה ימים מאז לידתך והפצצה. התעוררנו לעולם בלעדייך. העריסה שלך הייתה ריקה. הרגשתי שהכול מתמוטט. אתה הניצן שלי, אתה העולם החדש שלי, אתה התקווה שלי. מסתבר שלא הייתי היחידה שחשבה ככה. כל בית החולים עמד על הרגליים, הם עזבו הכול. מטופלים, רופאים, אחיות, המוות מסתבר מתגמד לעומת החיים. אני חושבת שכולם הרגישו במעיין משימה למען עתיד האנושות, אתה צריך להבין, בתוך עולם המוות הזה שנקרא בית חולים את היית החי היחידי. אני מקווה שאני לא אצור טראומות עתידיות בכך שאני חושפת בפנייך מה יכול לקרות לאנשים שהכול נשמט תחת רגליהם אבל אי אפשר לספר את סיפור לידתך בלי הסיפור הזה שממחיש מה הייתה המשמעות שלך בעבור אנשים.
אחות אחת במחלקת יולדות שאיבדה את כל משפחתה ומשהו בתוכה נשבר, פיתחה אלייך מסתבר אובססיה קשה. היא נכחה בלידה שלך וטענה שכשיצאת מהרחם שלי אור אלוהי הציף את החדר וזה היה אלוהים שנתן לה סימן שאתה נועדת להושיע את העולם לאחר הפצצה ושתפקידה הוא לקחת אותך ולהגן עלייך עד שתגדל ותוכל לממש את ייעודך. אבא מצא אותה במחסן תרופות באחת הקומות מחזיקה אותך בזרועותיה וממלמלת תפילות. כשהיא ראתה אותו, את הדאגה האבהית בפניו היא הניחה אותך בעריסה חזרה ופרצה בבכי. אני חושבת שברגע היא הבינה. מה שהיא באמת רצתה זה לא ישועה לעולם. היא פשוט רצתה משפחה. אבא חיבק אותה שעה לפני שהחזיר אותך אליי.
אתה מבין ניצן, בשביל הבית חולים היית כוח, כוח להמשיך הלאה, בשבילנו.. בשבילנו היית תקווה. תקווה למשפחה, להמשכיות לאהבה, לחיים. חיים שאחרי הפצצה.
אחרי מה שקרה הרגשנו שהגיע הזמן לצאת החוצה. הלוואי והייתי יכולה להישאר בתוך הבועה הזאת שיצרנו לעצמנו, אבל החיים ממשיכים, כמו שאבא אומר, ואנחנו צריכים להמשיך איתם, כשאתה מכורבל בתוך ידיי אני מרגישה שיש לי כוחות לעשות את זה, להמשיך הלאה. עוד מעט אבא יבוא ושלושתנו ניסע הביתה לסבתא, היא הייתה מספיק קרובה לבית חולים לפני הלידה כדי לא להיפגע אבל מפחד שמישהו יזהם את הבית חולים לא נתנו לה להיכנס, אז היא עוד לא ראתה אותך היא חיכתה, כל יום היא באה והעבירה לנו דברים. ככה זה אימא. אני מקווה שזה גם מה שאני אהיה בשבילך. שאני תמיד אהיה האבן היציבה שלך ואתה תמיד תהיה התקווה שלי.
