גל גפן
בת 25
גרה בת"א
נולדה וגדלה ברמת השרון להורים עשירים ופלצנים
אבא אף פעם לא בבית - תמיד עובד
מפונקת מרוכזת בעצמה
כותבת מכתב להורים שלה שנמצאים בחופשה בחו"ל בו היא מספרת מה עבר עליה מאז נפילת הפצצה
נחשפת לרמה גבוהה של קרינה ולבסוף מתה
(המכתב יכול להופיע בהמשכים..)
כמעט קיוויתי שדבר כזה יקרה לי רק כדי שלכם יהיה רע. כששכבתי שם על מה שנשאר מהדשא, דמיינתי אתכם, מוכי תדהמה, אמא שומטת מהיד את הקוקטייל, חוזרים למלון, מבקשים מהעוזרת שתארוז הכל, אבל שלא יתקמט. ואז חשבתי על כל הבגדים החדשים שעדיין לא יצא לי ללבוש.
מרוב אבק אי אפשר היה לנשום, והחום כמעט בלתי נסבל. הפלאפון שלי מת, ונראה לי שגם הכלבה, כי לא ראיתי אותה מאז. דווקא ביום שהרמתי לה את הקקי לא היו בפארק פקחים. עכשיו גם אין פארק. הכל חרוך. מרוב סחרחורת לא הצלחתי אפילו לקום. אני לא יודעת איך הגעתי למקלט. התעוררתי מבוהלת ומישהו ניגש אלי ושם לי בקבוק מים ביד. שאל איך אני מרגישה. הוא סיפר על הפצצה. שבחוץ משתוללות שריפות, ובניינים קורסים. ניסיתי לדבר ולא הצלחתי. ניסיתי לעצום את העיניים ולהתעורר במקום אחר.
במקלט איתנו הייתה עוד משפחה מעצבנת עם ילד שלא סותם את הפה. כל המקרים המזעזעים האלה על הורים שחונקים את הילדים שלהם, כל כך קיוויתי להיות עדה לאחד כזה עכשיו. עוד איזה אישה מבוגרת, לאה, היא דווקא בסדר, כל הזמן מספרת על בעלה, שבדיוק היה בדרך לאסוף אותה למסעדה והוא בטח מחכה לה באוטו. וערן קוראים לו, לבחור שנתן לי את המים. אני חושבת שהוא היה המלצר שלי פעם בבנדיקט. עדיין לא זכרתי לשאול אותו אם הוא עבד שם.
בשיחה האחרונה שלי ושלכם בטלפון אבא שאל אותי למה יש לו שבעה חיובים מהבנדיקט באשראי, לבדוק אם זה לא טעות. הצחוק שלי הגיע אליכם בדיליי של כמה שניות. את המתנה הכי יפה מהחופשות שלכם אני מקבלת לפני שאתם טסים. אני בטוחה שאתה כמעט שמח שאין איפה לגהץ, אבא, אבל אם יתקשרו ויבקשו תרומה בשביל לבנות את תל אביב מחדש אני כבר אדאג שלפחות עץ אחד יהיה על שמך.
היינו חייבים לצאת החוצה, לא היתה ברירה. המים נגמרו וסבתא לאה הזאת התחננה שנצא לבדוק אם בעלה בחוץ. פתחנו את הדלת ועלינו במדרגות. ממה שהיה פעם שדרות נורדאו, נשאר עכשיו שורה של עצים ערומים. שברי זכוכית מחלונות מנופצים. קשה להאמין שהיתה פה פעם עיר. ערפל של אבק, כבד וסמיך, מסתיר את השמיים ונוחת על הספסלים, הופך לשכבת פודרה אפורה.
יכולתי להכנס לכל החנויות על דיזינגוף ולקחת מה שאני רוצה, ביקשתי מערן שנעצור ואולי אני רק אמדוד, הוא חשב שאני צוחקת. לקחנו מה שיכולנו מהסופר, היה ברור שעוד כמה ימים המדפים יהיו ריקים. כבר עכשיו לא מצאתי פריכיות. בדרך חזרה ערן ניסה שוב את הטלפון הציבורי ואני בדקתי אם כבר הביאו קולקציית סתיו, התחשק לי להחליף בגדים.
שהתחלנו להתקרב לבניין ראיתי שהדלת פתוחה, הסתובבתי לראות אם גם ערן שם לב ולפני שהספקתי להגיד משהו זינקו עלינו שני אנשים, אני צרחתי וערן ניסה להאבק אבל הם הצליחו לקחת את כל השקית שלנו ולברוח. בפנים מצאנו את לאה בוכה. המשפחה המעצבנת לקחה את כל מה שנשאר מהמים והאוכל ועזבה, היא אמרה שעבר מישהו וסיפר להם שיש נקודת סיוע בדרום העיר ושצה"ל שם. הם מיד קמו והלכו והיא היתה חייבת להשאר לחכות לעוזי. את רואה אמא? תלמדי משהו, זאת נאמנות, את אם את מאבדת את אבא בקניון את לא מחכה לו. לא פלא שלא היתה לי אפילו מערכת יחסים נורמלית אחת.
ניסינו לישון, החלטנו לא להחליט, לדבר מחר. חסמנו את הדלת עם אופניים שהיו שם שאף אחד לא יכנס ושכבנו על השמיכה מותשים. שמתי את הראש על ערן, אם אני מסריחה כמוהו אז אני כנראה כבר מתה וזה הגיהנום.
בלילה ההוא התחלתי להבין שמשהו לא בסדר איתי. שהבחילות זה לא סתם מהבטן הריקה. שהיובש בידיים זה לא בגלל גמילה לא מתוכננת מהקרם לחות. התעוררתי להקיא, בפעם החמישית ניסיתי לדמיין שזה האנג אובר רק כדי לא להרגיש כל כך מסכנה. דמיינתי לילה סוער, שוט אחד יותר מדי. דמיינתי שאפשר להוריד את המים.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה היינו נוסעים כל שנה ללילה בכינרת, לישון באוהל, אבא היה אומר שזה בשביל שישאר לו משהו מהגבריות, שיש יותר מדי אסטרוגן בבית. האוהל לא יצא מהאוטו אפילו פעם אחת, תמיד אני ואמא מצאנו תירוץ ועכשיו אני כבר יודעת שהצימר הוזמן בכלל מראש. "זמן משפחה", ארבעים ושמונה שעות, פעם בשנה באותו חלל, שני ערוצים בטלוויזיה. בפעם האחרונה שנסענו העיתונים נגמרו מהר מדי, בהעדר קניון ברדיוס של 150 ק"מ אבא הציע שנלך לטייל קצת ברגל ואמא אמרה: "אני מעדיפה להשאר קרוב לאסלה", זה וכנראה שאני גלגלתי עיניים פעם אחת יותר מדי - שנה אחר כך כבר כולם היו עסוקים מדי.
המצב שלי התדרדר במהירות, ערן החזיק לי את השיער ורובו נשאר אצלו ביד. היובש בידיים התחיל לדמם. חיכיתי כבר שמישהו יעיר אותי, אולי עם איזה ארוחת בוקר למיטה. לאה הלכה לחפש את בעלה וחזרה עם קצת מים. היא גם תלך לדרום העיר, אולי הוא מחכה לה שם. "אנחנו נשאר פה עד שתרגישי יותר טוב ואז נתחיל להתקדם".
ערן הביא לי דף והייתי צריכה להחליט מהר מאוד מה אני עושה איתו. קטן מדי כדי לקפל אותו לסירה. אז האפשרות השניה היתה לכתוב לכם.
No comments:
Post a Comment